הוא פותח לי את הדלת בחיוך ענק. הבית מסודר להפליא, הילדים כבר במיטות, ונותר לו רק סל עם כביסה, מקופלת כמובן, שעומד ליד הספה. אני מביטה בכל החולצות המסודרות וזה רק מזכיר לי את ערימות הכביסה הבלתי נגמרות שהשארתי בעצמי על הספה. אלון שליו משאיר אותי פעורת פה. אני מבינה מאוד מהר מאוד שכל משפטי הפתיחה היצירתיים שעמלתי עליהם לפני הפגישה, יכולים להיזרק לפח.
לפני כשנתיים וחצי הלכה לעולמה אתי שליו, אשתו של אלון, 37, ממחלת הסרטן. היא הייתה רק בת 32 במותה והשאירה אחריה שלושה ילדים קטנים (עמית, 6, עדי, 4, רותם, 3). "מאז שאני זוכר את עצמי, תמיד רציתי להיות אבא. התחתנתי לראשונה בגיל צעיר, אך כבר בשנה הראשונה הבנו שהרצונות שלנו שונים מאד, והנישואים הגיעו לסופם". את אתי הכיר כשניהל בית קפה. "היא הייתה מגיעה לקנות קפה באופן קבוע, וכל הזמן חשבתי לשדך אותה לחבר שלי. במהלך משמרת ערב, אזרתי אומץ ושאלתי אותה אם אפשר לדבר. תוך כדי שיחה הבנתי שאני רוצה אותה לעצמי. היה בה משהו כובש, מין שלוה ורוגע שעטפו אותי". השניים החלו לצאת, ולאחר שנה כבר החלו לדבר על מיסוד הקשר. "אחרי הנישואים הראשוניים, היה לי ספק במוסד הזה. אמרתי לאתי שאם אנחנו באמת רוצים לחלוק יחד את חיינו, ניכנס להריון קודם ואז נתחתן".
"משהו בנו ידע שאנחנו צריכים למהר"
וכך, תוך 4 שנים בלבד, מצאו את עצמם אתי ואלון עם 3 ילדים קטנים. "לא הייתה לנו זוגיות אולטימטיבית, ובטח שלא מושלמת. היו לנו עליות ומורדות, אני מניח כמו לכל זוג צעיר עם ילדים, אבל כנראה משהו בנו ידע שאנחנו צריכים למהר", הוא קורא את מחשבותיי.
מיד לאחר הלידה של רותם, החלה אתי להרגיש כל מיני תחושות מוזרות בגופה כמו כאבי בטן, דימומים ובחילות, אך לא הצליחה לשים את האצבע מה בדיוק הבעיה. "היא הייתה הולכת שוב ושוב אל רופא הנשים, אך אף אחד לא הצליח לעלות על הבעיה", הוא מספר. מסתבר שכל הסימנים שהופיעו אצלה הם סימנים קלאסיים של סרטן צוואר הרחם.
בדיעבד, "אתי כעסה מאד, היא לא הבינה איך אף אחד לא הצליח לעלות על סימנים ברורים כל כך. עוד בתקופת המחלה, כשהיה לה עוד כוח, היא החלה תהליך של תביעה בגין רשלנות רפואית שנמשכת עד היום".
משהיה ברור שמדובר בסרטן צוואר הרחם, זומנו השניים לפגישה אצל רופא בכיר שהרגיע אותם ואמר שזהו סרטן שכיח שניתן בקלות להתמודד ולטפל בו. "הוא אמר שזה סרטן עם אחוזי הירפאות פנומנליים של 97-98 אחוזים", אלון נזכר.
מה אמרתם לילדים באותה תקופה?
"עמית הבכור היה רק בן חמש אז לא פירטנו יותר מדי. אמרנו להם שאמא חולה. המילה סרטן מעולם לא הוזכרה בבית, אבל השיח מולם היה תמיד כן ופתוח, לא הסתרנו כלום. הייתי לוקח אותם בכל יומיים לבקר אותה. אתי לא הייתה מסוגלת לוותר על זה, למרות שהכוחות שלה היו מינימליים".
ואיך אתה תפקדת בכל התקופה הזאת?
"טיפלתי בילדים ובבית וגם ניסיתי לעבוד עם המחשב הנייד מכל מקום שיכולתי – בבית ואף ליד מיטת החולים שלה. אני עובד ב'מאיר חברה למכוניות' והחברה היא ללא ספק המקום הכי תומך ומפרגן שאדם יכול לבקש. קיבלתי מהם את מלוא הגיבוי והתמיכה, גם כשבמשך כמעט חצי שנה לא הייתי פיזית בעבודה. בכל שבוע הבעלים בעצמו היה מתקשר ורק שואל למה אני זקוק. יום אחד, חזרתי מבית החולים וראיתי רכב חברה עם קולגות, שמחכה מחוץ לבית. הוא פתח את הבגאז' והוציא שקיות של מצרכים לבית – החברה שלחה לנו את כל המצרכים שאפשר לדמיין".
בתוך כל הבלגן הזה, היו רגעים שכבר לא יכולת יותר?
"לא", הוא מביט בי מופתע, כמו לא מבין איך בכלל יכולתי לחשוב על אפשרות כזו. "מהר מאוד הבנתי שיש לי שתי אופציות – להתפרק או לנהל את המערכה הזאת. היה לי ברור שאני שם את עצמי בצד ומקדיש את כל כולי לאתי ולילדים. אני מאמין שהכל תלוי בנקודת המבט על החיים. לא היה לי קשה, לא היה לי עייף, לא היה לי לבד – אלה מונחים שכלל לא היו בלקסיקון שלי. בחרתי להחזיק חזק ולא לשחרר".
"אלון, אתה יודע שאתי תמות. נכון?"
ההתדרדרות של אתי נמשכה במהירות. "הגיע שלב בו כבר לא הייתה מסוגלת לאכול ואף לשתות מבלי להקיא. היא הייתה מוזנת דרך הווריד. היא לא יכלה להתקלח לבד, להתלבש, להתפשט – היא הייתה סיעודית לגמרי. שבוע לפני יום הנישואים שלנו, אתי הייתה במצב ירוד מאד. נראה לי שזו הייתה הפעם הראשונה שהיא באמת הבינה שיש אופציה שהיא לא תחלים והחלה לחשוב מה יהיה בעתיד".
דיברתם על זה ביניכם, על האופציה הזו? מה יהיה אז?
"האמת שלא. אתי הייתה בן אדם מאד חזק, ותמיד האמינה שיהיה בסדר. היינו מאד עסוקים בעשייה, לא היינו במקום של לדבר מה יהיה אם".
באמצע אוגוסט אתי נכנסה לבית החולים בפעם האחרונה. "נסעתי לבית החולים. אתי ישנה. לאחר כשעתיים, כשראיתי שהיא לא מתעוררת, פניתי לאחות שייחסה את זה למורפיום שקיבלה. לאחר מכן, היא בדקה וראתה שאתי כלל לא קיבלה מורפיום. רכבת של רופאים נכנסה ויצאה מהחדר, עד שאחד הבכירים אמר לי שזה הזמן להתקשר לכל מי שרוצה לבוא להיפרד. זו הייתה הפעם הראשונה שבכיתי, בכל השנה וחצי האחרונות מאז פרצה המחלה".
במשך שלושה ימים ארוכים ישב אלון לצד מיטתה של אתי, שהייתה מחוסרת הכרה. "ביום השלישי הגיעה עובדת סוציאלית וקילפה אותי מהכיסא. היא אמרה לי שבעוד שבועיים עמית מתחיל כיתה א'. 'יש לו תיק? כלי כתיבה?', היא שאלה ועניתי שלא. 'אז קום עכשיו, ולך להתארגן על זה, עוד מעט תהיה לך שבעה ולא תוכל לעשות את זה'. היא הצליחה לנער אותי. נסעתי עם הילדים ועם אחותי וקנינו כל מה שצריך. עשינו מזה הפנינג של ממש ולרגע, לא חשבתי על כלום".
בשעה 3 לפנות בוקר של אותו היום, אתי נפטרה.
איך סיפרת לילדים?
"הסברתי להם שהמחלה ניצחה את הגוף של אמא ושהיא לא תחזור יותר. אמרתי שוב ושוב שהיא לא רצתה לעזוב אותם, אבל הגוף לא היה יכול יותר. עד היום, רותם רוצה לבנות חללית כדי להגיע לאמא, ועדי בטוח שלאמא יש כוכב משלה בשמיים, ושהוא רואה אותה בעננים. אני יותר מדי מכבד את הילדים שלי ומעריך את האינטליגנציה שלהם בשביל לשקר להם. אלה החיים, ובחיים האלה גם מתים. זו המציאות".
למדתי לעשות צמות וקוקיות, אני אלוף בזה
חודש לאחר השבעה, החליט אלון לארוז הכל ולחזור לכפר סבא, עיר הולדתו. הוא ממשיך לעבוד במקום עבודתו ויוצא באופן קבוע בכל יום לקחת את הילדים. הוא מתאר את השגרה שלו כ"מערכת" שצריך לתפעל. "נהייתי אלוף בקליעת צמות", הוא מחייך. הוא מפזר את שלושת ילדיו בכל בוקר וגם אוסף אותם. "כשאנחנו מגיעים הביתה, אחר הצהריים שלנו רגיל, עם חוגים, חברים, ומשפחה. בשעה 19:30 כולם במיטות, אחרת לא אצליח לתפעל את המשך היום"
מה הקושי הכי גדול שלך?
"שום דבר לא קשה. לאחרונה שאל אותי מישהו איך אני מסתדר. 'אתה גם מכבס? גם מבשל? גם אוסף את הילדים? והתשובה היא כן, כן וכן. זה נראה לי טבעי לגמרי. אבל אם בכל זאת אני צריך לציין רגע אחד בשבוע שקשה לי, זה ביום שישי ב-12:45, כשעליי לאסוף שלושה ילדים משלושה מקומות שונים באותה שעה– קצת בעיה", הוא צוחק. "ברגע הזה משתחרר ממני שטף של קללות כמו שלא משתחרר באף זמן אחר".
"במסיבת סיום של כיתה א' של עמית, הבכור, ראיתי שתי אמהות שלא הפסיקו להסתודד ולדמוע. בסוף הן אזרו אומץ ואמרו לי שלא היה להן מושג שלעמית אין אמא, ושהיו עוזרות יותר לו ידעו. באותו רגע, פשוט עפתי על עצמי: הייתי כל כך גאה בעצמי שבמשך שנה שלמה לא יכלו לנחש שלילד הזה אין אמא. זה חיזק אותי בצורה שלא תיאמן, שכנראה אני באמת עושה משהו טוב".
בחודש האחרון אלון חוגג זוגיות חדשה ומרגשת, שמצליחה לעורר אצלו לא מעט פרפרים. " לפני כחודש וחצי הכרתי את בת הזוג שלי ובינתיים זה רק הולך ומתעצם. היא כבר פגשה את הילדים והם אוהבים אותה מאוד. בשבוע שעבר הלכנו שנינו לקחת את הקטנה מהגן. הילדים מהגן ראו אותה ושאלו את רותם אם זו אמא שלה. הילדה האלופה הזו, תוך כדי שהיא אוספת בנחת את הבקבוק והתיק ענתה להם, 'לא, אמא שלי מתה' ויצאה. ככה, בפשטות. כי באמת, הכל פשוט".
עוד במשפחה:
>> נסו את זה: 4 דקות ותשיגו אינטימיות מושלמת
>> 10 סימנים שהילד שלכם מפונק
>> היש מתוק מזה? מאיירת תמונות ילדים