כשאישה יולדת תינוקת, תמיד אומרים לה שהיא הרוויחה חברה קרובה לכל החיים. לפעמים זה אולי נכון, אבל עד שמגיעים לקשר האינטימי הזה – ארוכה הדרך.
מערכות יחסים בין בנות לאמהות הן מהטעונות והמסקרנות שיש; בשלבים הראשונים של חיינו אנו מפתחים סימביוזה מוחלטת עם האמהות שלנו, אבל בעוד שבן נפרד מאמו בשלב מוקדם של חייו ומגבש לעצמו זהות עצמאית, הרי שאצל הבת זה קורה רק בגיל ההתבגרות. אז התלות ההדדית שהתפתחה ביניהן מעצימה את הקושי שבחוויית ההיפרדות, מה שמוביל לכך שהתהליך ילווה בכעס ובכאב.
מרד? דווקא סימן טוב
"דווקא כשהבת הופכת בעצמה לאישה קטנה, היא מתרחקת מאמה", מסבירה שירלי מיראכור, עובדת סוציאלית ומנחת קבוצות לאמהות. "הריחוק והמרד הם תופעה נורמאלית, שלב הכרחי בגיבוש הזהות של הבת המתבגרת. התהליך הזה לא אמור לפגום בקשר שלה עם האם בטווח הארוך, שהרי מערכת היחסים ביניהן לא מתחילה בגיל ההתבגרות. קשר טוב יכול לשרוד גם מרד נעורים, שהוא חלק טבעי מההתפתחות האישית".
מתי צריך להתחיל לדאוג? דווקא כשהבת המתבגרת לא מרשה לעצמה למרוד. "כאשר האם ילדותית או תלותית, הנערה תקלוט בחושיה שאמה זקוקה לה ולא תאפשר לעצמה להיפרד ולהגדיר את עצמה כאדם נפרד", אומרת מיראכור. "בת בוחרת למרוד באמה מתוך הידיעה שהאם תישאר לצידה גם אם היא תבדוק את הגבולות שלה. המרד שלה הוא הבעת אמון באם, שכן הוא מוכיח שהבת סומכת על אמה שתעמוד במבחן ותדע לעצור אותה כאשר היא עוברת את הגבול".
איך אמורה האם להתמודד עם המבחן הלא פשוט הזה?
"קודם כל – לעמוד על המשמר ולהציב גבולות, כדי שהבת תרגיש שיש לה על מי לסמוך. הגבולות צריכים להיות לא נוקשים מדי ולא רכים מדי; ההורים צריכים לסמן את הקווים האדומים בנושאים כגון ביגוד, עישון, נימוס וכו', ולהקפיד עליהם. במשפחות שבהן הכללים לא ברורים, הנערה המתבגרת כבר תמצא את הפרצות.
"הדבר האחרון שאמא צריכה לעשות זה לחוות את תהליך ההתבגרות של בתה כדחייה אישית, דבר שמשותף לאמהות רבות. האם, שהתרגלה להיות שותפה מלאה בחיי בתה, מרגישה כעס, חרדה, אשמה ואובדן. אבל למרות הקושי הגדול שלה, תפקידה הוא לאפשר לבתה למצוא את מקומה כדי שתוכל לפתור את הקונפליקטים שלה ולהפוך לאדם בוגר ושלם יותר.
"חשוב להבדיל בין התנהגות טבעית של מתבגרת מרדנית לבין הידרדרות מעוררת דאגה; אם הבת מתחילה להסתובב בחברה מפוקפקת, נעדרת מבית הספר, מפתחת הפרעות אכילה או מאמצת התנהגות קיצונית אחרת, כדאי לפנות לעזרה מקצועית".
הכי טוב: לשמור על איזון
התנהגות לא שגרתית מצד הבת שעלולה לשקף את הקשר הבעייתי עם האם היא הפרעת אכילה, לרבות דיאטה קיצונית שעלולה להידרדר לאנורקסיה.
"פעמים רבות הפרעות אכילה אצל מתבגרות קשורות למערכת היחסים עם האם", טוענת מיראכור. "אי אפשר להתעלם מהעובדה שישנן אמהות שמקפידות באדיקות לשמור על מראה צעיר, ומעבירות לבנותיהן מסר סמוי שהמראה החיצוני הוא הדבר החשוב ביותר. אצל חלק מהבנות הדבר יתבטא בהשמנת יתר, כהתרסה כלפי האם המטופחת והמוקפדת ואילו אחרות יאבדו קילוגרמים רבים ממשקלן בניסיון נואש למתוח את תקופת הילדות כדי להיבדל מהאם הנשית".
כעת – לשאלה הגדולה: מה עדיף, אם שהיא חברה קרובה ומקבלת, או אם קשוחה וסמכותית? כמו בכל דבר בחיים, גם כאן רצוי ליצור איזון. "יחד עם זאת, במקרה הזה הקירבה חשובה יותר", מציינת מיראכור. "אם אין בסיס של שיתוף ותמיכה, הנערה לא תוכל לשרוד את התהליך בשלום. אלא שיש אמהות שכל כך מתאמצות להתקרב לבנותיהן, עד שהן נוטות לעבור לצד של המתבגרות כדי לא לאבד אותן.
הרצון והצורך להישאר דומות וקרובות לבת, יכולים לבוא לידי ביטוי במראה המתאמץ. "אם שנראית כמו בתה המתבגרת מטרפדת למעשה את הניסיון של הבת להגדיר את עצמה מחדש", אומרת מיראכור. "גיל ההתבגרות זה זמן מצוין עבור האם ללמד את בתה שהיא מוכנה לחכות לה ולהיות שם בשבילה", אומרת מיראכור, "גם כאשר הבת נמצאת בשלב שהיא מעדיפה באופן טבעי את חברותיה בנות גילה". אם שמאמצת את המראה של בתה בעצם מטרפדת את נסיון הבת להגדיר את עצמה ולבדל את עצמה ממנה.