אני נוטה לשכוח דברים. כבר שכחתי באוטו טלפון, ארנק, מפתחות, את התיק של הילדה, ואני חושש שיום אחד אני עלול לשכוח לשכוח גם אותה בעקבות הטמטום שלי והעומס המנטלי שאני חווה. אז מה אני עושה? מזכיר לעצמי כל הזמן איך זה ייגמר אם זה יקרה. אסף רותם עושה חשבון נפש אבהי
אסף רותם | mako | פורסם 17:39 15.07.13
האבא הזה דומה לי וקרוב אליי מדי (אילוסטרציה)|צילום: istockphotoהביאו את האבא הראשון שאתם מוצאים, ונעלה אותו על המוקד: שוב תינוקת נשכחה ברכב. וכשאני אומר שוב - אני לא מתכוון לשוב של שלשום, אלא שוב במובן של אתמול. והיום הזה רק התחיל.
רק התחיל, אבל הספקתי לשכוח את הבת שלי בפינה של הסלון, כי היא הלכה לשחק ואני התפניתי לעבור על אימיילים. נזכרתי בה כשהיא דרכה על הלגו שהיא פיזרה, ובכתה. אבל זהו לא מקרה נדיר. ראיתי שיש לא מעט האשמות על כך שאבות נוטים לשכוח את הילדים יותר במכוניות, אז יש לי וידוי: אני שוכח את הבת שלי מלא פעמים. באופן הכי טבעי זה קורה לי כשאני עובד, או כשאני עושה ספורט, או כשאני יוצא. אז אני חוזר להיות מה שהייתי רוב חיי, שזה אינדיבידואל - אני ועצמי ותו לא. ובדרך כלל, כשאני חוזר אל התא המשפחתי, כשאני פוגש את אלונה אני לא מאמין שהיא שלי. לא בגלל החמידות האינסופית, אלא כי חולף רגע שלם עד שההכרה משתלטת על הגוף, וברגע הזה, הגוף שלי נדרך כי קשה לי, פיזית, לשחרר את התחושה שאני לא לבד עוד, ואני לא הדבר החשוב עוד.
גם הכעס היא תחושה פיזית למדי. ויש כאן כעס עמוק על חוסר צדק מוחלט - התמימות המדהימה של התינוק מול האכזריות האדישה של השכחה. אבל לכעס הזה יש צד אחר, אפל יותר: הוא נובע גם מכך שהאבא הזה דומה לי מדי, וקרוב אליי מדי. והישראלים מאוד לא אוהבים שמציבים להם מראה מולם.
כי אני יודע כמה אני מועד להיות "האבא המסור ששכח את ביתו באוטו" - כבר שכחתי שם טלפון, ותיק, וארנק, ומשקפיים, ואת המפתחות של האוטו, ואת התיק של הילדה, עם המים. אז אני חושש שלשכוח את הילדה זה ההתפתחות הטבעית של הטמטום והעומס המנטלי שאני חווה מאז ומעולם, וכדי למנוע את זה אני מקפיד לענות את עצמי ולחשוב טוב טוב על מה יקרה במקרים האלה: התינוק באוטו לבד. הוא בוכה. חם שם. ובסוף הוא בודד, מפחד ומתייבש. ואז מתרחק מאיתנו ונותרת שם רק גופה קטנה, ללא רוח חיים.
אז אני מפחד. עד כאן הווידוי. וככה אני מתמודד: אני מחנך את עצמי מחדש להכיר בערך של עקביות, של דברים קטנים שנעשים בצורה יסודית.
הפתרון: שימו את המשפחה במקום הראשון
אני כבר לא הדבר הכי חשוב בעולם. אסף רותם|צילום: תומר ושחר צלמיםזה לא קל, כי אנחנו חיים בעידן של אירועי שיא. בכל יום אנחנו מופגזים בשלל הכרזות לקראת גמר העונה של (השלימו את החסר) או טיול מהעבודה או חופשה לאנטרקטיקה, ובאותה מידה כולם מפחדים ממקרה התינוק באוטו. אולי סמיכות האירועים המקרית תיחקק בזכרוננו, ותעזור לנו לעזור לעצמנו להימנע שוב מאסונות כאלה. וזה אכן אסון. אבל בואו לא נשכח שמקרי הקיצון הם בולטים אך נדירים. מה שנשכח בדרך אלו הדברים האמיתיים יותר והחשובים יותר. הסכנות האמיתיות להורים נמצאות סביבנו כל הזמן - כל הורה שחי בישראל יודע שאסור לו לעצום עין. לתחושת ההישרדות שמרגיש כמעט כל אחד ואחת מאיתנו בעולם העבודה יש ביטוי אחר ואלים בהרבה בגילאים הנמוכים יותר: האיום הכמעט תמידי של תגרה פיזית בקרב בני הנוער, החינוך הנבער שהם מקבלים, הגזענות מכל פינה, וכמובן - ההטרדות המיניות הבלתי פוסקות, בעיקר כלפי בנות, אך לא רק.
אל תצפו שיבוא שינוי מלמעלה. נכון, בישראל יש מסורת של התערבות יתר של הממשלה כמעט בכל נושא, אבל יש כאן יותר מרק שאריות של דרכי פעולה. יש כאן ציפייה לפעולה מצד "הכוחות הגדולים" כי אנחנו חברה שמצפה לאירוע הגדול, כאמור. וחמור מכל, ציפייה כזו פותרת אותך מאחריות, ואין דבר שישראלים אוהבים יותר מאשר לפתור את עצמם מאחריות. ועם הציפייה הזו שוב אינך לבד בקרב מול האיומים האדירים - הרי יש דרישה רחבה "לעשות משהו", ויש כאן את המנוע של "רחשי הציבור". ולכן עדר הכבשים הישראלי יכול לפעות בציפייה מבלי לעשות דבר בעצמו.
אז באופן מודע לחלוטין, חנכו את עצמכם מחדש לסדר עדיפויות נכון יותר, תומך משפחה. ברור ששוק העבודה היום מאלף אותנו לזהות מוחלטת עם מקום העבודה, ולזמינות תמידית, אבל אתם צריכים לחנך את עצמכם לתעדף תמיד את המשפחה, את היומיום, ואת הרגעים הקטנים שיוצרים תשתית לחיים טובים יותר. אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילכם.
