אמהות לא פעם מוצאות את עצמן חוזרות לאותה תחושת זרות חמוצה מהילדות, ומרגישות מחוץ לחבר׳ה בגינות המשחקים. שרה זסקי, אמא אמריקנית שחיה ומגדלת את ילדיה בברלין, עברה את זה, ובגדול, כשגילתה שהאמהות הגרמניות שונות ממנה ומחברותיה האמריקניות באופן קיצוני. עם הזמן למדה לחבוק את השוני הזה, ועכשיו היא מדווחת מהשטח בכתבה שהתפרסמה במגזין טיים, ומפרטת את כל מה שאפשר ללמוד מהאם הגרמניה.
זסקי ממשיכה ומציינת מספר דברים מעניינים שלמדה מתרבות גידול הילדים הגרמנית:
1. ״הורים גרמניים לא דוחפים לקריאה. בגנים בברלין אין דגש על הישגים אקדמיים. להפך, הגננות לא רוצות שאלמד את ילדי לקרוא, כי זה דבר מיוחד שהילדים לומדים יחד בכיתה א׳. הגן מיועד למשחק ולמידה חברתית. הגישה הנינוחה הזו לא אומרת שהחינוך לא טוב. במחקר משנת 2012 בני ה-15 בגרמניה השיגו תוצאות טובות מנערי כל העולם בקריאה, מדעים וחשבון".
2. ״הורים גרמניים מעודדים את ילדיהם לשחק באש. בתי, תלמידת כיתה ב׳, חזרה נרגשת עם פתק שעליי לחתום עליו, בו כתוב שאני מרשה לה לעשות ניסויים בגפרורים ונרות. יחד שרפנו חפצים שונים. היה כיף. היא היתה הילדה היחידה בכיתה שההורים לא הרשו לה לשגר זיקוקים רציניים בראש השנה".
3. ״הורים גרמניים נותנים לילדים לעשות הכל לבד. רוב ילדי בית הספר צועדים לבד ללימודים, ובשכונה. חלקם גם נוסעים לבד ברכבת התחתית. הורים גרמניים מודאגים מנושאי בטיחות, אבל מתמקדים בללמד את הילדים איך להיזהר בתנועה. מחקר אמריקני שמחזק את הנוהג הזה מצא שהתניידות עצמאית במרחב טובה לילדים ומפתחת אותם״.
4. ״הורים גרמניים חוגגים את תחילת הלימודים. אחד האירועים הגדולים בברלין הוא ׳איינשולונג׳, תחילת כיתה א׳, חגיגה ביום שבת בה מקבלים הילדים קונוס בגודל אנושי מלא בסוכריות, עפרונות ומתנות. הילדים מחכים לרגע הזה במשך שנים, הוא מסמל שינוי גדול בחיים, ומייצר התלהבות כלפי הלימודים. אירוע משנה חיים נוסף כזה מתרחש כשהילדים בני 14, וגם בו מתנות גדולות, והוא כמו מין בר מצווה, שעם כל הקושי שבגיל ההתבגרות, מסמל את השמחה וההתלהבות בשינוי הזה".
5. ״הורים גרמניים מוציאים את הילדים מהבית כל יום. מבחינתם אין דבר כזה מזג אויר לא טוב, רק בגדים לא מתאימים. בתי הספר מלמדים את החשיבות של השהייה בחוץ. בברלין יש כמויות אדירות של גינות משחקים, ולא משנה כמה קר בחוץ, ההורים עדיין ממלאים אותן.״
״מאז שעברתי לברלין ניסיתי לאמץ את הגישה המקומית״, מסכמת זסקי. ״בת ה-8 שלי טיפסה על כל המתקנים המסוכנים, אבל אני עדיין לא נותנת לה להסתובב לבד בשכונה כמו הילדים האחרים. אני עושה את זה בצעדים קטנים, נותנת לה ללכת למאפיה שבבניין ליד. בפעם הראשונה שהיא עשתה את זה, היא חזרה קורנת, גאה, והראתה לי את הלחמניות הקטנות שקנתה בעצמה. לא הרגשתי צורך לחלוק איתה את העובדה שהאמא האמריקנית החרדתית שלה הציצה עליה מהחלון כל הזמן".