עדיף בצוות
קור כלבים. ככה זה בקניון, מישהו שם מכוון את טמפרטורת המיזוג בהתאם לחום גופן של מלקטות נמרצות והן חולפות על פניי כמו כדורי כספית. איני מצליחה להתרכז, ואני מבקשת מהמלצרית האדיבה, אם אפשר להנמיך מעט את המוסיקה. היא מסרבת באדיבות. אני סוגרת את הלפטופ, שותה את הקפה שלי בשלוק, ויוצאת משם. היום הזה בחודש לא מקל עליי, והנה אני כבר נכנעת להמון, נבלעת בתוכו, מתמסרת לתכלית החדשה והלא צפוייה של היום הזה, שופינג לא מתוכנן.
הקפה המסכם, שלאחר יום ליקוט טוב, הוא תמיד חם ומעורר יותר, המיזוג מדוייק, וכשקוראים במיקרופון את שמך, את קוראת חזרה, כן! זו אני!
אם את עם חברה, אתן פורסות את השלל על השולחן, משוות, מתפעלות ומחמיאות אחת לשניה על הטעם הנפלא וכדאיות העסקה. בכלל התחושה הכללית היא מפגש פסגה של שתי נשות עסקים מוצלחות. גם המלצרית שעוברת מדי פעם וזורקת 'די! מאיפה!?' תורמת לתחושת ההתעלות הכללית.
האמת היא שסיבוב עם עגלת הסופר עושה לי כמעט את אותו הדבר. כך גם קטיף תותי שדה עם סלסילת קש ומלמלה, או סלסילת פלסטיק זול בחנות של כל דבר בשקל. אומרים שזה בכלל ביולוגי, אבולוציה של מאות ואלפי שנים. ואני אומרת, מעבר לכך שזה ודאי טוב למשק, חברות הביטוח וקופות החולים צריכות להכיר בזה רשמית ולחסוך הרבה כסף על תרופות ובריאות הנפש. טוקבקים מרושעים תנוחו, לא אומרת שופוהוליק, רק אומרת, שאם חלקנו מתוכנתים לצוד את השניצל וחלקנו האחר ללקט את התוספות, אז שאני די נהנית מהחלק שלי, הוא מלאכת הליקוט.
חנויות? בעיקר כימותרפיה
אני חוזרת הביתה (לגוזליי הרעבים) חצי מרוצה חצי נבוכה על כמויות הפלסטיק והנייר הבלתי מתכלות שעל ידיי. הגברים שלי די אדישים בהתחשב בכניסתי הדרמתית, ורק תמרה מסתערת עליי נרגשת, מעודדת אותי לפרוק ולמדוד ולהראות לה הכל ומיד. נטע אח תאום שואל מבלי להסתכל אם קניתי לו במקרה חץ וקשת, נענה בשלילה וחוזר לשחק באנגרי בירד סטארוורס באייפד.
האיש שלי מכיר את התופעה, ומוקיר, בעיקר, את תופעת הלוואי של אישה נחמדה הרבה יותר בעקבותיה. מדי פעם אני מנסה לכוון מחדש את הרגלי הצריכה שלי מול הרגלי הצרחה שלו כשהוא מקבל את פירוט האשראי, אז אני משתדלת לצאת לקטיף בפרדס סמוך (אחד היתרונות בלגור במושב) והסדר, שב על קנו.
יש ימים שהסיכוי היחיד להצילם הוא רכישת נעליים חדשות, זה נכון, אך ישנם ימים, שלא קטיף בפרדס חנה, גם לא השדרה החמישית במנהטן ניו יורק יוכלו להם.
מתוך צירים של זמן:
"בביקורים קודמים בניו יורק, כשדורי היה טס לכאן במסגרת עבודתו, הכרתי את כל המסעדות ההודיות במנהטן, את כל הגלריות לאדריכלות, חנויות היד שנייה השוות והבוטיקים של בגדי המעצבים. בכל פעם הייתי משוטטת בעיקר על החמישית והיה נדמה לי שאני מכירה את כל מה שיש לעיר הזאת להציע לי. והנה אני עכשיו. כל הידע שצברתי לא עוזר לי במאום. רק בתי חולים, בתי מרקחת וטבע, מרפאות, מרפאים, רופאים, חדרי אשפוז יום, חדרי אשפוז לילה, חדרי בידוד, אותם אני מכירה היטב, אותם שלא רציתי לדעת.
נטע ויהל הגיעו למחלקה קצת לפני שהשתחררנו עם תיק הגב ושקית הכימותרפיה, וביחד הלכנו כולנו לגן שעשועים שמול בית החולים. נטע ויהל דוהרים קדימה על הסקוטרים שלהם בקסדות צבעוניות, סוחטים מבטים מחויכים מהרחוב הניו יורקי, חיוך שמתחלף במהרה כשהעיניים נחות על הילדה שבעגלה, זו עם הצינורית באף והשיער המידלדל, באנחת שבר וציקצוק גדול.
יש לך צמיחה חדשה בריסים. את כל כך יפה. ריסים שיום אחד עוד נפריח באוויר למשאלה, הרי שנשירתם הקרובה ידועה היא מראש. גם אני התחדשתי, נכנסתי לראשונה לחנות הבגדים האהובה עלי מפעם, אז כשהייתי טסה לכאן עם אקמול בכיס, אבל הטעם שלי השתבש לגמרי ואני כנראה בהחלט לא אותו בן אדם – עובדה היא שהעמסתי רק דבר אחד, וזה קורדרוי ורוד".
בחזרה להווה, תמרה יושבת על עגלת הסופר עם פניה אליי, זורחת, מחויכת, ושופעת שיער. ביחד אנחנו בוררות שזיפים, וממשמשות משמשים. אני נזכרת בימים אחרים של אשפוז, כשהייתי כאן בלעדיה ואבטיח היה נראה לי גדול, משפחתי ומכאיב מדי. אני לופתת אותה חזק, ושואלת אותה אם בא לה שנשים את השקיות באוטו ונמשיך אחר כך לבית קפה, לשוקו ועוגיות. בטח אמא היא אומרת מיד, יאייי איזה כיף!'
קרן שטטר היא מחברת הספר 'צירים של זמן', שאת כל הכנסותיו תורמת קרן לילדים חולים ולעמותת 'חברים לרפואה'. באתר www.kerentamara.co.il אפשר למצוא עוד מאמרים, רשימות, וקישורים בנושא, וגם להזמין את הספר אונליין.