עם יד על הלב, לא ראיתי את זה מגיע. כבר יותר משנתיים שאני נמצאת באוסטרליה ברילוקיישן, בחיים מחוץ ל"בית" למשך כמה שנים. נשארו לנו עוד קצת יותר משנתיים עד לסוף תקופת הרילוקיישן בתכנון המקורי שלנו. אני כבר הבנתי שכדי לחיות במצב הזה, שלעתים הוא פשוט בלתי-אפשרי רגשית, אני פשוט מוכרחה לספר לעצמי סיפורים, להדחיק, לפעמים להתרחק, לבחור למי להקשיב, ולהביט בדברים דרך משקפיים שמראים לי רק את מה שאני רוצה לראות.
התסריט הזה יכול לקרות בקלות. בלי שנשים לב, שנים ירדפו שנים, הילדים יגדלו לתוך חיים שהם רגילים אליהם מאז שהם זוכרים את עצמם, ישראל תהיה בשבילם יעד לחופשת-קיץ, ובעוד חמש או שבע או עשר שנים הם ידברו עברית צולעת במבטא אוסטרלי ויספרו שההורים שלהם ישראלים לשעבר. מאידך, הם יוכלו להיות רופאים שלא עובדים אחרי שש בערב וחיים כאנשים אמידים, ומתקשים להאמין שבמקום אחר אפשר ללמוד ולהתמחות כל-כך קשה ולהשתכר סכום זעום כל-כך שיאלץ אותם להמשיך לעבוד מסביב לשעון עד הפרישה, או לנצח. אז איזה חיים אני בוחרת? חיים עם הזדמנויות בלתי-מוגבלות, כביכול, או את החיים שאני חייתי עד שנסענו, אלה ש"נגזר" עליי לחיות?
לא הצהרה לבוידעם
לקראת סוף הסיפור "האדונית והרוכל" של עגנון, מאבד יוסף, גיבור הסיפור, את דרכו בלב יער בחושך, וזועק "אבי שבשמיים, כמה נתרחקתי!", זעקה שמסמלת בעיקר את התבוללותו. כמה קל לשקוע לתוך חיים של נוחות. מחוסרי דאגות קיומיות. לי היה די קל. לדחוק את השאלה – הלגיטימית והבוערת - "אילו מין חיים יהיו לנו כשנחזור לישראל" לאחורי המוח, וליהנות ממה שיש לחיים כאן להציע.
את הסטירה הגדולה שטילטלה אותי ואת הזהות הלאומית שלי, בלי שמץ של הגזמה, קיבלתי אפילו עוד לפני הכניסה הקרקעית לעזה. זה היה בוקר אחד בשבוע שעבר, כשהחלטתי להפסיק להיות מנותקת (בעיקר מטעמי הגנה עצמית. אם כבר אני רחוקה, למה לא לנצל את זה להפחתת רמות החרדה והעצב. בשביל מה זה טוב, וכל זה) וצפיתי בחדשות מהערב שלפני. התצפיתנית שסיכלה את ניסיון החדירה של המחבלים בזיקים דרך הים – הילדה הזאת, חיילת בסדיר לפי מה שאמר רוני דניאל, גמרה אותי. ברגע אחד הלב שלי התמלא בכל הרגשות שהדחקתי במקצוענות כי לא יכולתי לחיות עם הדיסוננס הזה – לחיות פה ולהשאיר את הלב בארץ: אהבה וגאווה ושייכות והשתאות לנוכח הצבא המדהים הזה, הילדים-חיילים המדהימים האלה, שבזכותם – בלי טיפת הגזמה או מליצה – מדינה שלמה יכולה לישון בשקט בלילה. הלב ממש התפוצץ מגאוות-יחידה. ראיתי צלול, כי הגענו למאני טיים, לגרעין המהות של מדינת ישראל, התפשטנו מכל השכבות מסביב ונשארה רק אותה מלחמת הישרדות שהייתה שם מאז ומתמיד ושאיפשרה לי לגדול במדינה הזאת.
פתאום לא היה לי צל של ספק מי אני ומה הזהות שלי ואיפה אני צריכה – ורוצה – לחיות את חיי ולגדל את ילדיי. כן, זה עלול להישמע לא אמיתי ודרמטי ושמאלצי ושייך לסוג ההצהרות שחוזרות לבוידעם רגע אחרי שהמלחמה נגמרת, אבל בדיוק כך זה היה, פשוט וצלול: ידעתי שאני לא רוצה "לצאת מהמשחק".
ומאז אני מחוברת. לא מפספסת. חיה את שעון ישראל. לא יכולה לסבול את ההרגשה של קנייה בחנות אקראית אצל מוכר מלאום אחר לגמרי, שספק אם בכלל שמע על ישראל אי-פעם. ושעולם כמנהגו נוהג. שאנשים מחייכים והכל כרגיל. זאת הרגשה שהיא פי מיליון יותר קשה ובלתי-נסבלת מכל חג בנכר. זה מגרד מתחת לעור וזועק "משהו פה ממש לא כפי שהוא אמור להיות".
שבוע וחצי אחרי אותו אירוע בזיקים, כשהותר לפרסום ששבעת לוחמי גולני נהרגו, היה אמצע הלילה אצלנו, אבל אני כבר הייתי אז מכוונת-חדשות ובדקתי את האתרים בכל פעם שקמתי לתינוקת שלי. בבוקר שאחרי, מחמל-נפשי, בכורי בן הארבע וחצי, החליט להיות מתוק מתמיד. ואז הבנתי הכל, וחטפתי את זה כמו בוקס עצום בבטן, ואז באו הדמעות, שלא ממש מפסיקות מהרגע ההוא, כי אני מחוברת בכל רגע נתון לחדשות בארץ. וידעתי, שכשתגיע המשמרת שלו גם הוא יילך לצבא. כשם ששמרו על הוריי כילדים ואחר-כך עליי, כשם ששירתנו אנחנו וכשם ששומרים על הילדים עכשיו, כשם שדאגו שהבית שלנו, הבית היחיד שלנו, ימשיך לעמוד על תלו, כך נפרע גם אנחנו את חובנו בבוא היום. כי לא חשוב אילו חיים אלטרנטיביים קיימים אי-שם בעולם, החיים האלה הם החיים שאנחנו אמורים לחיות.
>> לעמוד פייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
בטור הקודם של מיכל: מה עושים עם הילדים באוסטרליה?
(זה קל הרבה יותר מבחוץ וכשישנה אלטרנטיבה)