אני עינת, בת 33 ודקה, תסריטאית ביום, מוסיקאית בלילה. לפני שנה כתבתי כאן על היריון לא מתוכנן שהפתיע אותי באמצע חיים של רוקנרול, טלוויזיה ומה שביניהם. היום, שנה אחרי, עם כל הקושי, אני לא מבינה איך אפשר לוותר על המנגינה הכי יפה בעולם.
נכון, הוא צורח לפעמים (אבל היי, גם אני), בוכה לפעמים (גם אני, אבל אל תגלו) ועושה הרבה בלגן (גם אבא שלו), אבל הוא ממלא לי את החלל הזה בבטן שתמיד היה ריק. כאילו מאז שהוא יצא משם הוא דואג שאמא תמשיך להרגיש שלמה ומאושרת.
לאן נעלמו המחתלים?
אם לסכם במילה אחת - השנה הראשונה הייתה קשה. בארבע מילים שנה ממש ממש ממש קשה.
זה התחיל בלידה, שמי שהמציא אותה אני עוד אסגור אתו חשבון על כל הקטע של ה"תלדי בעצב", למה לא אמרת פשוט: תלדי-בכאבי תופת-חוקן-צרחות אימה-ותרגישי כמו פיל ים שממליט לוויתן?
אחר כך הייתה לתינוק צהבת אז נשארתי בבית החולים עוד כמה ימים, אבל עד שהתחלתי להתרגל לגדוד החדש ולמגוריי בנות באיכילוב, עשינו טופס טיולים והשתחררנו הביתה. עד אותו הרגע לא חשדתי בכלל שאני אמא, חשבתי ששיבצו אותי באיזה בסיס נחמד ליד הקריה עם תנאים לא רעים ואוכל חרא, ובינתיים אני עושה בייביסיטר לאיזה יצור חמוד שאין לו מושג מי אני ואולי הוא היה קופץ לעריסה של האריתראי לידו אם היה מבין באותו הרגע על מי הוא נפל.
כשהגענו הביתה זה נפל עליי. הרגשתי מרומה. איפה כל הצוות שלי שמחתל אותו? מאכיל אותו? ומתעורר אליו בלילה לראות שהוא חי? חצופים. רמאים. חרא של מדינה. שוב דפקו אותנו. מה אני אמורה לעשות לבד עכשיו עם היצור הקטן הזה? בינינו, חוץ מלבהות בי ולפלוט עליי אני לא ממש מעניינת אותו. טוב, לפחות הוא שקט ויש לו עיניים כחולות, זה גם משהו.
פתאום, היצור הקטן והתמים לכאורה, שלף את הנשק הלא קונבנציונלי שלו והחל במתקפת גזים שנמשכה 3 חודשים. אם יש שיא גינס בקפיצה על כדור פיזיו ושירת יהונתן הקטן תוך כדי – אז שברתי אותו. ואז הוא שלח אליי חיוך אחד אמיתי ושכחתי את כל השואה הגרעינית שעברנו יחד.
באופן כללי, אני די בטוחה שאימהות בשנה הראשונה מתבססת על סניליות וזיכרון מאוד סלקטיבי לטווח קצר, אחרת כבר מזמן היינו מתמוטטות. אחרי שנגמרה טירונות הגזים הוא התחיל להתהפך שזה נורא מרגש ברגע הראשון (מי היה מאמין שאני אתרגש מיצור קטן שמסתובב מהגב לבטן או מהבטן לגב - הנה הסניליות מתחילה שוב), אבל שנייה אחר כך מגיעות החרדות: אסור להשאיר אותו לבד לשנייה אחת. עד לפני רגע, אם הייתי מניחה אותו על נדנדת סווינגרס (לא שניסיתי חס וחלילה) אז הוא היה נשאר שם לנצח, ועכשיו, כל שנייה הוא יכול לעשות גלגול דאווין וליפול מהמיטה/ספה/שידת החתלה ושאר שדות מוקשים.
זו הייתה תקופה מלחיצה, אבל בשנייה שהוא התחיל לזחול, בגיל חצי שנה, הזיכרון הסלקטיבי ניצח שוב והתחלתי לחייך – יש לי נינג'ה בבית או מכונת יירוט אם תרצו, מניחים שנייה על הרצפה ובום הוא מתחיל לזחול כמו לוחם שייטת משופשף.
הקפה השישה-עשר
בשלב הזה גם שעות השינה שנפרדתי מהן לשלום ברגע שעשיתי צ'ק אין לאיכילוב התחילו לחזור אליי – בהתחלה 4 שעות ברצף, אח"כ 5 ואח"כ השם ישמור – 6 שעות מטכ"ליות (!) הרגשתי שדפקתי את השיטה וניצחתי את המערכת... ואז הגיעה השן הראשונה ונגסה בכל.
40 מעלות חום?!?! כולם חוגגים לילה לבן בחוץ ואני ויהונתן הקטן בוכים בדואט כל הלילה - הוא כי כואב לו, ואני כי כואב לו (ובינינו כי כואב לי גם על הבוקר שלמחרת).
אז התחלתי לספור כוסות אספרסו במקום כבשים. חשבתי להוציא ספר ילדים חדש – "הספל השישה עשר", אני בטוחה שהרבה אמהות יזדהו עם מה שכתוב שם. ואפרופו ספרי ילדים, אז יש כמה חביבים באמת כמו "מעשה בחמישה בלונים" ו"בייגלה", ונשאיר לרגע בצד את כמויות הסמים שהכותבים שלהם עשו כדי ליצור אותם, אבל יש כל מיני ספרים הזויים עם ציורים די מכוערים שנמכרים ב-90 שקלים (שזה יוצא 10 שקלים למילה). ואם אני לא הבנתי מה התכוון המשורר, איך לעזאזל ילד בן 8 חודשים אמור להבין משהו?
בקיצור, אחרי שהקראתי לו בפעם ה-78905730 את "מעשה בחמישה בלונים" ולא יכולתי להימנע מהשורה "בום טראח מה קרה הבלון התפוצץ הבלון נקרע" ולחשוב איך יהונתן הגיע לעולם הזה, הוא שוב עורר את בלוטות השכחה שלי ואמר "את זה!" (אגב, אל תרוצו לשולחן העבודה. גם ספר כזה כבר נכתב).
אחר כך הגיעו עוד מילים כמו: אוטו ותיקתק (ע"ע שעון), במבה, אבא, אור, והאו ומההה (כן, החיה הראשונה שהוא עשה זה עז ואני גאה בו!) ואפילו ציצי (ע"ע אבא אשם) - הכל חוץ מאמא, שזה ממש לא פייר. אחרי כל החרא שאנחנו אוכלות, תרתי משמע, בחודשים הראשונים לפחות תשחרר איזה "אמא" שאני אשכח שוב את הלילות הקשים. אז הוא לא שיחרר, ובסוף התפשרנו על מהמה (רגע, זה אומר שהוא חושב שאני סוג של עז?!).
חניון למכוניות צעצוע
בגיל 10 חודשים הוא כבר התחיל לאכול כל מה שהוא ראה שאנחנו אוכלים, בעדיפות למה שיש בצלחת של אבא ואמא כי זה תמיד יותר טעים (אפילו אם אני בישלתי). ואפרופו בישול, זה עוד משהו שלא לימדו אותנו בקורס שלא קיים לאימהות מתחילות, אז כמו ילדה טובה קניתי את הספר "טעמים ראשונים" והיום בגאווה אני יכולה להגיד לכולכן, אמהות יקרות, אם אני הצלחתי – הכל אפשרי (טוב, כמה ג'ירף אפשר להזמין לילד? כבר פשטתי את הרגל).
ואז הגיעו כלי תחבורה שונים: בהתחלה עגלה, ואז הבאנו לו בימבה ג'וק וטיולון והליכון ובימבה גדולה ואוטומוביל ואופניים מעץ – לא יאומן, הילד עוד לא בן שנה וכבר צריך לקנות לו חניון. טוב, מה לעשות, ילדים זה אוברדראפט.
וזאת הייתה בערך השנה הראשונה: היו לנו לילות ללא שינה, פליטות, חיוכים, שן ראשונה, ארוחות גורמה, צי בחנייה, סיפורים, שירים (קצת שונים משירי הרוק שלי), ואפילו כמה צעדים קטנים מסביב לשולחן.
לפני כמה ימים יהונתן הקטן גדל בשנה וחגג יום הולדת ראשון. הסבתא מנהריה הכינה לו עוגה מדהימה בצורת כלב שייקח לו שנה לאכול אותה, הסבתא מרמת השרון החזירה עם עוגות גבינה, הסבא מהוד השרון תקף בארוחה משפחתית ענקית והסבא השני השווה עם טיול בים ובוסטר מפואר. המלחמה על הקטנצ'יק החלה ואני מותשת, צופה מהצד, וחושבת לעצמי: כל הבלגן הזה הוא רק בשבילו והוא בכלל לא יודע. אבל ברגע שהוא כיבה את הנר ומחא לעצמו כפיים - שוב שכחתי הכל והתחלתי לזמזם לעצמי את יהונתן הקטן.