לכל אמא יש את הרגע הזה שהיא הופכת מאישה ללביאה. זה לא משהו מתוכנן, זה פשוט קורה, וכמו שפינוקיו ברגע אחד הופך מבובת עץ לילד אמיתי (סליחה על הדוגמא, עולמי הספרותי השתנה בשנה האחרונה) ככה אני הפכתי השבוע מאמא חמודה וקולית ללביאה שואגת ועצבנית שמוכנה לטרוף את כל מי שינסה לפגוע בגור שלה.
זה קרה ביום רביעי, יהונתן חזר מהגן עם נשיכה בגודל של יהונתן. זה היה ביס אכזרי על הלחי שהתנפח ונראה כאילו פרחות איפרו אותו בצלליות כחול-אדום מוגזמות בתוספת שני סימני שיניים אימתניים. מביט מהצד יכול היה לחשוב שחבורת דמדומים הצטרפה לגן של יהונתן. מי שמכיר אותי יודע שבדרך כלל אני טיפוס שחובב נשיכות, אבל היי, עד הילד שלי.
לפעמים זה קורה?!
ברגע שהדלת נפתחה וראיתי את הסימן המחריד הזה על הפנים של יהונתן, כמו כל אמא מנוסה ובוגרת - התחלתי לבכות. למזלי, יהונתן חושב שזה משחק ותמיד כשאני בוכה הוא עושה כאילו הוא גם בוכה עד שאני צוחקת. מזל שהילד שלי יותר חכם ממני לפעמים.
לא יכולתי להפסיק לחשוב איך אפשר לעשות דבר כזה נורא ליצור כזה חמוד ותמים? אני מודה שממש שנאתי את הילד השני באותו רגע וקיללתי אותו בלב וגם לא בלב, וגם את אמ- אמא שלו וגם את הגננת, וכעסתי כי שמעתי בראש את הצרחות של יהונתן כשזה קרה ולא הייתי שם כדי לחבק. גם לא יכולתי לחשוב על כמה פעמים בחיים זה עוד יקרה לו ושאני לא אוכל להיות שם תמיד.
למה אף אחד לא עזר לו? למה לעזאזל לא הפרידו ביניהם בזמן? חברים, לא מדובר פה בנשיכונת בצורת שעון, זה נראה כמו מינימום נשיכת דרקון! לטענה הזאת הגננת השיבה ש"אין מה לעשות, לפעמים זה קורה כל כך מהר ואי אפשר כל הזמן להיות על הילדים". "מוזר, חשבתי שזה התפקיד שלכם", הצד החצי המרוקאי שלי השיב ברוגז.
זה כל כך הרתיח אותי באותו הרגע, ועוד יותר הרתיח אותי כשניסיתי לרחוץ אותו והוא צרח מכאבים באמבטיה ואחרי זה סידר לנו לילה לבן בחסות הנשיכה כי בכל פעם שהסתובב על הלחי זה כאב לו והוא רצה לישון רק על אימא. בעמידה.
ב-11 בלילה לא יכולתי יותר. צילמתי את הנשיכה שלו (לא אכפת לי שיחשבו שאני קיצונית, אמרתי לכם – תחשבו לביאה) ושלחתי מייל זועם לאמא ולגננת, שיטפלו דחוף בילד הנושך והסורר, ומצדי שיביאו בינתיים מאבטח ליהונתן רק שאני אדע שלא יקרה לו כלום והוא שוב בידיים טובות, כי זה ערער אותי לגמרי. אני יודעת שזה נשמע מוגזם ואולי דרמטי אבל זאת האמת וככה הרגשתי, אפשר להבין אותי. זאת הנשיכה הראשונה שלי.
אני גם יודעת שאי אפשר להאשים ילד בן שנה ושלושה חודשים שלא מודע למעשיו ונושך תוך כדי משחק, או אמא שלא נמצאת ליד הילד שלה כדי להגיד לו שאסור. אני יודעת ועדיין זה מכעיס אותי שזה קרה ועל פי תגובת הגננת עוד עלול לקרות כי זה טבעי בגיל הזה. טבעי בתחת שלי. שמרו לי על הילד.
הלביאה חזרה לכלוב
יום למחרת יהונתן כבר שכח שזה קרה והלך בשמחה לגן. לי זה לקח קצת יותר. כבר מהכניסה לגן ראיתי את הילד הסורר והבהרתי לגננת שהוא לא מתקרב אליו. גם לאמא עשיתי פרצוף זועם. חשבתי שלפחות היא יכלה לגשת ולהתנצל או לנסות לחנך את הילד שלה שלא ינשך.
אחר כך התיישבתי עם הגננת לשיחה. היא הבינה לליבי ואמרה שתעשה הכל כדי שזה לא יחזור, אבל היא לא יכולה להבטיח שזה לא יקרה לצערה. היא אמרה שמהניסיון שלה, ילדים בגיל הזה כל הזמן נושכים ורק השמות מתחלפים. אז מחר אולי זה יהיה יהונתן שינשך ילד אחר. זה בחיים לא יקרה אמרתי לה, למרות שידעתי שיש משהו בדבריה. אחרי כמה ימים של זעם נרגעתי ואפילו כשבאתי לקחת את יהונתן ראיתי אותו משחק עם הנשכן אז חייכתי לאמא שלו והחלטתי להחזיר את הלביאה לכלוב.
אם יהונתן שכח וסלח, גם אני יכולה. אבל מאז, בכל יום שאני משאירה אותו בגן, בכל פעם שהטלפון מצלצל הלביאה שבי קופצת שמה פגעו בו עוד פעם. אני מנסה להרגיע אותה ולהחזיר אותה לכלוב אבל זה כנראה כבר לא יקרה. לפחות עד שהגור שלי יהפוך לנמר. אבל לא כזה שנושך.