כך סגנון ההורות שלכם משפיע על הפיזיולוגיה של ילדיכם

די מדכא לקרוא על התעללות בגורי חולדה או קופים שנלקחו מאמותיהם, אבל לסיפור הזה יש גם צד חיובי: אצל חולדות שגדלו אצל אימהות שטיפלו בהן, נמצאו טלומרים בריאים יותר, וכך גם אצל הקופים. אותם טלומרים הם מולקולות הנמצאות בקצה כל כרומוזום ושומרות על החומר הגנטי, קצת כמו שבקצה שרוך ישנה חתיכת פלסטיק שמונעת ממנו להתפרק. 

מטבע הדברים, הורות דואגת ומטפחת חיונית גם לתינוקות וילדים של בני אדם. הורות מטפחת ומטפלת עוזרת לילדים לפתח ויסות רגשי טוב, דהיינו הם יהיו מסוגלים לחוות רגשות שליליים בלי שאלה יכריעו אותם. הקדישו לכך רגע או שניים, ואין ספק שלא תתקשו להיזכר במבוגרים שאתם מכירים המתקשים בוויסות רגשותיהם. אנשים אלה מתפוצצים לנוכח הפרובוקציה הקטנה ביותר. קריזה בכביש, למשל. נשמע מוכר?

אולי אתם מכירים אנשים מהקצה השני, שרגשותיהם כל כך מפחידים אותם עד שיעדיפו לשים קץ לחברות מאשר לנסות ולפתור חילוקי דעות קשים. הם מתרחקים מכל דבר שעלול לעורר רגשות בעייתיים – קריירה, חברות, אפילו העולם שמחוץ לבית. רובנו מקווים שהילדים שלנו ילמדו שיטות התמודדות יעילות יותר ואנחנו גם יכולים ללמד אותם. משלב מאוד מוקדם בחייהם, ילדים לומדים לווסת את רגשותיהם באמצעות הדאגה הטיפולית שהם מקבלים מהוריהם או מהמטפלים שלהם. אם ניקח לדוגמה תינוק בוכה; כשההורה מפגין אכפתיות ודאגה הוא פועל כמעין טייס-משנה רגשי, המנחה את העולל ומסייע לו להבין את רגשותיו. כשההורה מרגיע את התינוק ומטפליו בצרכיו, הוא מלמד אותו שהוא מסוגל לטפל ברגשותיו ולסמוך על אחרים. הילד לומד, שבסופו של דבר מצבי מצוקה חולפים.

אימהות צריכות להיות "מספיק טובות" ולא מושלמות

למרבה המזל של כל אלה מאתנו, שמתעצבנים בפקק תנועה או קופצים מתחת לשמיכה כשרגשותיהם מכריעים אותם, הורים לא זקוקים להיות בעלי ויסות רגשי מושלם על מנת לעזור לילדיהם. במלים המרגיעות של הפסיכואנליטיקאי ורופא הילדים הדגול, דונלד וו. וויניקוט הבריטי, אימהות צריכות להיות "מספיק טובות". הן צריכות להיות אכפתיות, להפגין אהבה, להיות יציבות ובריאות בנפשן, אבל הן בהחלט לא צריכות להיות מושלמות. ובכל זאת, ילדים שגדלו בבתי ילדים או בתי יתומים לא מקבלים משהו שמתקרב בכלל ל"אמהות מספיק טובה"; הם לא זוכים לתשומת הלב שהם זקוקים לפיתוח ויסות וביטוי רגשי נורמלי. על פי רוב ילדות זו בולמת את רגשותיהם, והשפעה זו ממשיכה לכל אורך חייהם.

למעשה המענג של התרפקות עם תינוק – הענקת חמימות, רוך ואכפתיות – יש השפעות גופניות פלאיות על העולל. חוקרים סבורים שתינוקות מטופלים היטב לומדים לעשות שימוש באונה הקדמית – אגף השיפוט של המוח – כדי לבלום את האמיגדלה ותגובת הפחד שלה, וכן הם מווסתים טוב יותר את הפרשת הקורטיזול בגופם. אם נושיב את הילדים האלה ברכבת שדים בלונה פארק, או נגיד להם שעליהם לערוך מבחן חשוב, הם ירגישו התלהבות או חשש במידה בריאה. זה התפקיד המקורי של הורמוני לחץ: להכין אותנו למאמץ. כשהרכבת מגיעה לתחנה הסופית וכשהמבחן מסתיים, הקורטיזול מתחיל להיספג בגוף; אותם ילדים לא טובעים בשיטפון של הורמון לחץ.

למעשה המענג של התרפקות עם תינוק – הענקת חמימות, רוך ואכפתיות – יש השפעות גופניות פלאיות על העולל. חוקרים סבורים שתינוקות מטופלים היטב לומדים לעשות שימוש באונה הקדמית – אגף השיפוט של המוח

ילדים מטופלים היטב גם חווים את ההנאה הנלווית לאוקסיטוצין, ההורמון שהגוף משחרר כשאנחנו מרגישים קרובים לאדם אחר. אוקסיטוצין הוא הורמון ש"מכסח" לחצים. הוא מפחית את לחץ הדם וגודש אותנו בתחושת רווחה נפלאה (נשים שהניקו את ילדיהן חוו את ה"היי" של האוקסיטוצין בצורה עזה ומוחשית). לרוע המזל, ההשפעה המגוננת ממתח שיש להורים על הילד דועכת כנראה מרגע שהילדים מגיעים לגיל ההתבגרות.

 צרות קטנות יכולות לגונן עלינו

על פי רוב אין צדדים טובים לקשיים רציניים בילדות, אלא רק סבל וסיכון גדול יותר לדיכאון וחרדות בהמשך החיים. אה כן, וגם טלומרים קצרים יותר שאחראיים על האטת ההזדקנות שלנו. למרות זאת, קשיים מתונים בילדות עשויים להסתבר כדבר בריא. מבוגרים המדווחים על קצת בעיות בילדות – אבל רק קצת – נמצאו בבגרותם כבעלי תגובות בריאות של לב / כלי דם למתח ולחצים. הלבבות שלהם הזרימו דם רב יותר לגופם והכינו אותו להתמודדות עם המצב.

קשיים מתונים בילדות עשויים להסתבר כדבר בריא. מבוגרים המדווחים על קצת בעיות בילדות – אבל רק קצת – נמצאו בבגרותם כבעלי תגובות בריאות של לב / כלי דם למתח ולחצים

במלים אחרות - הם תפסו לחץ כאתגר והגיבו בהתאם. הם היו נרגשים ונמרצים – כך שאולי התנסויותיהם בגיל הרך נטעו בהם את הביטחון ביכולתם להתגבר על מכשולים. אנשים שלא חוו כל קושי בילדותם הדגימו התמודדות פחות טובה. הם הרגישו מאוימים יותר, והעורקים הפריפריאליים שבגופם נמדדו כצרים יותר. מצד שני, אלו שהתנסו בקשיים החמורים ביותר בילדותם נטו לתפוס לחצים כדבר מאיים והגיבו בהתאם. כמובן שלא מומלץ לזמן לילדיכם קשיים כלשהם, אלא רק לדעת מהן ההשלכות. במידה והקשיים מתרחשים בצורה מתונה, ואם הילד זוכה לתמיכה מספקת לצרכי התמודדות, יתכן שיוכל להפיק מהמצב תועלת. המפתח הוא ללמד את הילדים איך להתמודד היטב עם לחצים ומתח ולא לגונן עליהם מכל האכזבות. כמו שאמרה הלן קלר: "לא ניתן לפתח אופי בנינוחות ורוגע. רק חוויות של קושי וסבל יכולות לחזק את הנשמה, לעזור לנו לראות דברים כהווייתם, לעורר בנו שאיפות ולהצליח."

האלף בית של הורות לילדים פגיעים

ילדים שהחלו את חייהם בנסיבות טראומטיות יכולים להיעזר בטכניקות של הורות מעצימה בכדי לרפא חלק מהנזק שהתעללות בגיל הרך גרמה לטלומרים בגופם. מרי דוזייר (Dozier), מאוניברסיטת דלוור, חקרה ילדים שנחשפו למצוקות. חלקם התגוררו בבתים לא ראויים; חלקם הוזנחו או היו עדים לאלימות בבית או חוו אותה על בשרם. ההורים של חלקם היו שתיינים או צרכני סמים או פגעו זה בזו. דוזייר ועמיתה גילו אצל ילדים אלה התקצרות טלומרים – אלא אם כן הוריהם קיימו איתם מערכת יחסים רגישה וקשובה.

רוצים לדעת אם אתם מגיבים נכון מול ילדיכם לקשיים ונסיבות מאתגרות? נסו לענות על השאלות הבאות:

הראש של הזאטוט נחבט בחוזקה בשולחן הקפה. הוא מביט אלייך, מוכן ומזומן לפרוץ בבכי. מה את אומרת לו?

• אוי, פשוש, בכל בסדר? אתה צריך חיבוק?
• הכל בסדר. לא קרה כלום. בוא, קום.
• אסור להתקרב כל כך לשולחן. תתרחק ממנו.
• את לא אומרת כלום, בתקווה שהוא יעבור למשהו אחר

הילדה חוזרת מבית הספר ואומרת שהחברה הכי טובה שלה פתאום לא רוצה לדבר איתה. מה אתה אומר לה?

• אויש, מתוקה, זה נורא מבאס. רוצה לספר לי מה קרה שם?
• עוד יהיו לך המון חברים. אל תדאגי.
• אולי עשית משהו שבגללו היא לא רוצה להיות חברה שלך?
• למה שלא תיקחי את האופניים ותעשי סיבוב? 

כל התשובות האלה יכולות להישמע סבירות, ובנסיבות ייחודיות, כולן גם עשויות להיות סבירות. אבל יש רק תשובה נכונה אחת לילד שעבר טראומה, ובשני המקרים זו תהיה התשובה הראשונה. בנסיבות רגילות, למשל, לעתים הדבר הנכון יהיה ללמד את הילד להתייחס בביטול לשריטה או לחבורה קלה, אבל ילדים שסבלו ממצוקות הם משהו אחר. להם קשה יותר לווסת רגשות והם עדיין זקוקים להורים שיהיו 'טייס-משנה-רגשי', שההורים יראו כלפי חוץ שהם שמו לב שהילד נפגע, שהוא יכול לסמוך עליהם שישככו את כאביו הגופניים והרגשיים. ייתכן שיהיו זקוקים שוב ושוב לתחושת הביטחון שמקנה ההורה. זה דורש זמן, אבל בסופו של דבר ילדים לומדים להתמודד נכון עם בעיות. אחרי שיתבגרו, יש סיכוי רב יותר שכאשר יתמודדו עם בעיות שמדאיגות אותם, הם יבקשו את עצת ההורים.

תנו לילד להוביל

לתכנית הזו שפיתחה דוזייר קוראים Attachment and Biobehavioral Catch-Up (היאחזות והדבקה ביו-התנהגותית, או ABC), ובה לומדים הורים לילדים בסיכון את המלאכה העדינה של היענות לצרכי הילדים. קבוצה אחת כללה הורים אמריקאים שאימצו ילדים זרים. אנשים אלה לא סבלו ממחסור בכישורי הורות, הם היו אכפתיים ומחויבים, אבל רוב הילדים שאומצו על ידי הורים אלה גדלו בבתי ילדים או בתי יתומים ולכן סבלו מהעדר ויסות רגשי – צרור בעיות שלם שהתפתח בעקבות מצוקות ילדות. תכנית זו למעשה מלמדת את ההורים לתת לילד להוביל. כך למשל, נאמר שהילד מתחיל במשחק שבו הוא הולם עם כפית בקערה, ואז ההורה עשוי לומר, "כפיות זה בשביל לערבב פודינג" או "בוא נספור כמה פעמים הכפית נוגעת בקערה". מה שצריך להבין הוא שהתגובות האלה משקפות את סדר היום של ההורה, לא את זה של הילד. התוכנית של דוזייר מעודדת את ההורה להצטרף למשחק, או להתייחס למעשה של הילד: "אתה משמיע צליל עם הכפית והקערה!". האינטראקציה העדינה בין ההורה לילד שבסיכון, מלמדת אותו לווסת את רגשותיו.

אמנם מדובר בהתערבות פשוטה, אך תוצאותיה דרמטיות. דוזייר מלמדת את התוכנית שלה לקבוצת הורים, שהוגשו נגדם תלונות לרשויות הרווחה בגין הזנחה הורית. לפני הקורס, הפרשות הקורטיזול של הילדים הדגימו את הדפוס הקטוע והשבור האופייני לשחיקה קשה הנובעת מריבוי משברים. אחרי שההורים סיימו את הקורס, תגובת הקורטיזול של ילדיהם עברה להיות הרבה יותר נורמלית. הקורטיזול עלה בבוקר (סימן טוב ובריא המעיד על מוכנות ליום הממשמש-ובא) וירד במהלך היום. השפעה זו לא הייתה זמנית. היא נמשכה שנים. 

ומה לגבי ילדים רגישים ללחץ?

דוגמה נוספת להתייחסות בטלומרים היא המקרה של רוז, תינוקת שנתפסה כבעייתית. "לרוז היו עוויתות במעיים (colic) במשך שלוש שנים", מספרים הוריה וצוחקים לנוכח ההגזמה, אך גם גרעין האמת שבדבריהם. כאבי הבטן האלה, שגורמים לתינוקות לבכות ללא הרף במשך יותר משלוש שעות רצופות בכל יום, שלושה ימים בשבוע, מתחילים בדרך כלל בגיל שבועיים ומגיעים לשיאם בגיל שישה שבועות. לרוז היו עוויתות במעיים, אין ספק. בימיה הראשונים היא הייתה יונקת, מנמנמת קלות, נהנית מחמש דקות של שלווה... ומתחילה ליבב שוב. הבכי שלה, כראוי לשמה (רוז = ורד), היה קוצני להפליא... הוריה, נואשים להרגיע את התינוקת הבוכייה שלהם, היו יוצאים איתה להליכות ארוכות בשכונה – ואז הזקנות היו ניגשות אליהם וקוראות בהתרגשות, "משהו לא בסדר עם הילדה שלכם! תינוק בריא לא בוכה ככה!".

הכל היה בסדר. רוז הייתה נקייה, אכלה היטב, הייתה לבושה כמו שצריך, מטופלת ומטופחת. היא פשוט הייתה מאד מאד רגישה. היא הייתה מתחילה לבכות מכל דבר קטן והיה לוקח לה המון זמן להירגע או להירדם – זו הסיבה שהוריה התבדחו על כך שהיא סבלה מעוויתות במשך שנים. רעשים חלשים, למשל הזמזום שמשמיע מנוע של מקרר, היו מפריעים לה. כשזרים היו אוחזים בה, היא הייתה צווחת ומתפתלת בניסיון לחמוק מאחיזתם. כשרוז התבגרה, היא לא הסכימה ללבוש בגדים עם תגיות כי אלו דגדגו אותה. כשהוריה הזמינו צלם מקצועי לבית המשפחה, רוז הסתירה את עיניה מהתאורה המסנוורת וכל שינוי בסדר היום הוציא אותה משיווי משקל.

גם אצל ילדים המחצינים את רגשותיהם או משחקים תפקידים בצורה מוגזמת מדי, כמו בהפרעת קשב היפראקטיבית, או כאלה המתריסים ומתנגדים לשם התנגדות, נמצאה התקצרות טלומרים. אותם טלומרים שאחראיים על שימור הגוף שלנו, האטת ההזדקנות ומניעה של מצבי רוח שליליים

האם רוז הייתה רגישה בגלל האופן שהוריה גידלו אותה? האם נעתרו לדרישותיה בקלות רבה מדי? פינקו אותה? האם היו צריכים ללמד אותה לקח ולהתעקש, כמו לדוגמה - שרוז תלבש כל בגד שבחרו לה, מגרד או לא מגרד? ניתן להתחיל במענה לשאלות אלה באמצעות דיון במזג. מזג, מכלול התכונות האישיות המלווה אותנו מלידתנו, הוא כמו יסודות הבטון העמוקים של בניין. הוא יכול לשמש כתשתית יציבה, או לגרום לנו לרעד וטלטלה במצבים מסוימים, ובפרט במצב של "רעידת אדמה". אנחנו יכולים לזהות את המזג שלנו וללמוד להתמודד איתו, אבל קשה מאד לשנות את התשתית שלנו: מזג הוא תכתיב ביולוגי. 

אחד ההיבטים של מזג הוא רגישות למתח. ילדים רגישים למתח "חדירים" יותר, לטוב ולרע. הסביבה לא "נכנסת להם באוזן אחת ויוצאת מהשנייה", היא חודרת לתוכם. ילדים אלה מדגימים תגובות חריפות יותר לאור, רעש, וגירויים גופניים. מצבי מעבר מטלטלים אותם – למשל חזרה לבית הספר אחרי סוף השבוע או שנת לילה אצל סבא וסבתא. יש להם תגובות חזקות ומועצמות לתנודות בסביבה, אפילו תנודות קטנות שילדים אחרים לא שמים לב לקיומן. ילדים מסוג זה יכולים להגיב בכעס או בתוקפנות; אחרים עשויים לכבוש את רגשותיהם ולבטא אותם כשקט או קדרות. אצל ילדים הכובשים את רגשותיהם נמצאה, על פי רוב, התקצרות טלומרים. אבל גם אצל ילדים המחצינים את רגשותיהם או משחקים תפקידים בצורה מוגזמת מדי, כמו בהפרעת קשב היפראקטיבית, או כאלה המתריסים ומתנגדים לשם התנגדות, נמצאה התקצרות טלומרים. אותם טלומרים שאחראיים על שימור הגוף שלנו, האטת ההזדקנות ומניעה של מצבי רוח שליליים והתנהגויות נוספות שאינן רצויות. 

טום בויס (Boyce), רופא ילדים ומומחה להתפתחות הילד, עקב אחרי קבוצת ילדים בסיום השנה האחרונה בגן הילדים, לפני המעבר לכיתה א' בבית הספר. מעבר זה עלול להכביד על ילדים הרגישים למתח. בויס ועמיתיו הצמידו לילדים חיישנים ומדדו את תגובותיהם למצבים שיש בהם מתח קל (אך לא מזיק), כמו צפייה בסרט מפחיד, טפטוף מספר טיפות לימון על הלשון או ביצוע של מטלת זיכרון. מרבית הילדים הדגימו מתח מסוים, אבל אצל מספר ילדים הופיעו תגובות עוצמתיות ללחץ – הן תגובות הורמונליות והן תגובות של מערכת העצבים האוטונומית. הם הגיבו כאילו הגוף והשכל שלהם מרגישים וחושבים שהחדר עולה באש. ככל שתגובות הלחץ שלהם היו חזקות יותר, הטלומרים שלהם, ככלל, היו קצרים יותר.

 פרק 13 מתוך הספר "אפקט הטלומרים", מאת ד"ר אליזבת הלן בלקברן וד"ר אליסיה אפל, הוצאת "פראג".