את זה שחמותי שונאת אותי הבנתי מיד. אנחנו שתי נשים מאוד מאוד שונות. אני משכילה, נראית טוב, שומרת על עצמי ועם קריירה מוצלחת. היא חסרת השכלה, מוזנחת, כל היום רק מבשלת, מה שנקרא "האישה הקטנה".
בחיים לא הייתי מאמינה שהאישה הזאת תצליח להרוס לי את האהבה הכי גדולה שהייתה לי בחיים.
כי עכשיו, בגיל 30 פלוס עם שתי בנות, אחרי שש שנות נישואים - אני פרודה, ואולי אפילו נתגרש. וזה רק בגללה.
כשאמרנו שאנחנו מתחתנים, היא התחילה לבכות
בבעלי התאהבתי מהרגע הראשון. וגם הוא בי. בגלל זה לא היינו צריכים לצאת שנים עד החתונה: אחרי חודש כבר עברנו לגור יחד, ואחרי ארבעה חודשים התחתנו. החיבור בינינו היה כל כך חזק.
הוא גר עם אמא שלו כשהכרנו. בן זקונים של אמא. ומאחר שאמו אלמנה וכל אחיו כבר נישאו, היא מאוד אהבה את זה שהוא גר איתה. כל היום היא בישלה לו ופינקה אותו, ולי היא הייתה אומרת דברים כמו: לא צריך למהר להתחתן, קחו את הזמן, לפני גיל 35 אין מה לחשוב על לעבור לגור ביחד.
כמובן שלא הסכמתי איתה. מהר מאוד אמרתי לבן זוגי שאם אנחנו רוצים פרטיות, אנחנו חייבים מקום משלנו. כשהיא הבינה שאין לה ברירה, היא אפילו הציעה שאני אעבור לגור איתם, אבל ברור שלא הסכמתי לגור איתו ועם אמא שלו!
אחרי התבלטויות, הוא בסוף עבר לדירה שלי, למורת רוחה. היא דרך אגב עשתה לו את המוות על זה – כל הזמן שיחות טלפון מתבכיינות, היו ימים שהוא ממש היה במצב רוח רע בגלל רגשי אשמה על זה שעזב אותה.
כשבישרנו לה שאנחנו עומדים להתחתן, היא ממש התחילה לבכות, מול הפרצוף שלי! ואחר כך היא אמרה לבעלי שמגיעה לו אישה יותר טובה ממני, "אישה של בית", כדבריה. אבל לא עזר לה, כי הוא אהב אותי ולא הסכים לוותר עליי.
ואז התחילו התלונות שלה – למה אתם לא באים לבקר, למה אתם לא מזמינים אותי לביקורים, אתם מתנתקים ממני וכו'. ורוב הטענות הופנו כלפיי, ולא בטונים נעימים: "את צריכה לבשל לו, הוא רגיל לקציצות כל ערב", "למה הבית לא נקי, קחו עוזרת אם את לא מספיקה", "למה את מתלבשת כל כך חשוף כמו אישה פנויה". בקיצור, רק תלונות כל היום.
הוא לא רצה טיפול זוגי
כשנולדה הבת הראשונה, היא הגיעה אליי לחדר לידה שעה אחרי הלידה! וכשביקשתי לנוח ושתבוא אחר כך, היא צעקה שככה לא מתנהגים ושהיא לוקחת את המתנות שהיא הביאה לי בחזרה. ואני, עם התפרים והכאבים, הייתי צריכה להסביר לבעלי למה לא מתאים לי לקבל ביקורים מיד אחרי הלידה.
אחר כך זה המשיך: למה אני לא מניקה, למה אני שמה את הילדה בחדר נפרד ולא איתנו, למה אני חוזרת לעבודה כל כך מהר. ככה כל יום, טיפטפה רעל לבעלי, והוא התחיל להגיד לי שאני אמא גרועה, ואישה גרועה, ושאני לא מבשלת בכלל ושאכפת לי רק מהקריירה שלי ומעצמי.
התחלנו לריב כל היום, האווירה הייתה מאוד קשה. הצעתי לו שנלך לטיפול זוגי אבל הוא לא רצה, אמר שהבעיה היא לא אצלו אלא אצלי, ושאני צריכה לשנות את סדר העדיפויות שלי. אבל הוא הכיר אותי ככה, אשת קריירה. ואני יודעת בוודאות שרק בגלל אמא שלו הוא התחיל לחשוב שאני בעצם לא בסדר.
הוא אמר שהוא צריך פסק זמן
לפני כמה חודשים מערכת היחסים שלנו הידרדרה. היה לי איזה כנס של שלושה ימים מהעבודה, הוא לא הסכים שאלך, הלכתי בכל זאת (וארגנתי שההורים שלי יעזרו לו עם הילדות!).
כשחזרתי הוא עזב את הבית ואמר שהוא צריך פסק זמן. חזר לגור עם אמא שלו, שהייתה כמובן מאושרת מהצעד הזה. גם עכשיו היא ממשיכה להסיט אותו נגדי, אומרת לו למשל שאני לא מסכימה שהיא תראה את הנכדות וזה שקר, אני פשוט לא מוכנה שהיא תקפוץ אליי בהפתעה.
האישה השתלטנית הזאת לא תניח לי עד שלא תראה את הבן שלה ברבנות, חוזר לגור איתה לצמיתות.
אני לא רוצה להתגרש. אני אוהבת את בעלי למרות שאני לא יודעת לגבי ההתאמה בינינו, כי אולי הוא באמת צריך אישה כמו אמא שלו, וזאת לא אני. נראה לי גם שאם הייתי חשובה לו, הוא לא היה עוזב אותי בשביל אמא שלו.
אבל מבחינתה, היא הצליחה. אני חושבת שזאת הייתה המשימה שלה, לקחת אותו בחזרה אליה הביתה, שיחיה איתה ולא איתי. כל אמא נורמלית הייתה שמחה לראות את הבן שלה מסתדר בחיים עם אישה ושתי בנות, אבל היא רוצה אותו רק לעצמה, אישה טיפשה ואנוכית.
>> הטלנובלה הקודמת: "בעלי מאשים אותי שאני בוגדת בו"
כל הסיפורים במדור אמיתיים. פרטים בסיסיים משתנים על מנת למנוע זיהוי
רוצים לשפוך את הלב ולקבל תגובות? כתבו אלינו