אבישי בגן חודש שלם והגיע הזמן לבחון האם ההיסטריה שהייתי בה לפני התהליך הייתה מוצדקת והאם למדתי מכך משהו לגבי המשך תפקודי כאמא.
אז קודם כל אציין שכל נבואות הזעם שלי התבררו כשגויות. בדמיוני ראיתי כיצד אני בוכה בשער הגן, כשאבישי אוחז בבגדי, ממאן להרפות וצווח "א – מ – א ! א-ל ת-ל-כ-י! א – מ – א !"
בפועל, בכל בוקר ברגע שאבישי מתעורר, הוא קופץ מהמיטה שמח ומאושר ומכריז בקול גדול "ביי ביי אמא, ביי ביי אבא, אני הולך לגן".
בימי ראשון אני מגיעה לעבודה כשמבט עצוב על פניי. קשה לי המעבר החד מסוף השבוע האינטנסיבי בו הייתי מחוברת לאבישי 24 שעות ביממה ויכולתי להסניף את ריחו בכל רגע שהתחשק לי, ליום ראשון האכזרי בו כל אחד מאיתנו הולך לדרכו, אני לעבודה ואבישי לגן.
אמרו לי שלעיתים ילדים מתקשים ללכת לגן ביום ראשון, אבל אבישי בשלו, ממשיך להכריז "ביי ביי אמא, ביי ביי אבא. אני הולך לגן".
אני עומדת לצידו בשער הגן ובטוחה שיהיה לו קשה להיפרד ממני אחרי סוף השבוע, אבל הוא נותן לי נשיקה חטופה וקופץ מיד אל בין זרועותיה של הגננת כשחיוך רחב על פניו. מזל שיש מבוגר אחראי אחד בבית שמתעקש ללכת לגן, כי אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת עם אבישי בבית גם ביום ראשון.
הוא מספר בגן על אבא ואמא?
אז אבישי חודש שלם בגן וכבר ניתן לראות שינויים משמעותיים בהתנהגותו. את הכללים הקפדניים של הגן הוא אימץ בחום והביא אותם הביתה. מסתבר שהגננת היקרה והסבלנית הצליחה להטמיע בו תוך חודש את מה שאני מנסה להסביר לו כבר שנתיים.
אבישי למד שבכדי לקחת משחק חדש, עליו לסדר ולהחזיר למקום את המשחק הישן. צמד המילים "להחזיר למקום", והמילה האהובה עלי "לסדר" נכנסו לפתע ללקסיקון שלו. הוא התחיל לאכול טוב יותר מבלי לבקש באמצע הארוחה לראות טלוויזיה, לשחק בצעצועים או לקרוא ספר, הוא פשוט יושב, אוכל ומפטפט. הוא חוזר מהגן עייף ולכן גם השינה שלו טובה יותר.
פעם היינו אבא, אמא ואבישי הפעוט, סבא, סבתא, דודים ודודות. מאז שאבישי הולך לגן המשפחה התרחבה והיא כוללת גם את כל צוות הגן. אבישי לא מפסיק לדבר בבית על כולם בהתלהבות. לפעמים אני מתחילה לקנא ומקווה שגם בגן הוא מספר להם על אבא ואמא.
כמובן שכמו כל אמא טובה שמתקשה לשחרר, אני מנסה לחפש מגרעות בגן. ממש מחפשת בפינצטה שוב ושוב ולא מוצאת. הגן של אבישי פשוט מושלם והצוות מדהים, הם אפילו דואגים שבכל יום שישי אבישי יביא לי חלה "מעשה ידיו" (כן בטח...). אגב, חלה טעימה מאד.
מה עוד גיליתי? גיליתי שימי שישי הפכו עבורי לימים מועילים ומהנים. אחרי שנתיים וארבעה חודשים שלא היה לי יום אחד פנוי לעצמי, מתפנות לי מדי יום שישי ארבע שעות תמימות בהן אבישי בגן ואני יכולה לעשות כל מה שמתחשק לי. השמים הם הגבול!
ביום שישי הראשון ישבתי בסלון נפעמת ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אולי אצא עם בעלי לשתות קפה? אולי אצליח לקרוא ספר? אולי אמשיך לכתוב את הספר שלי? אולי אסדר את ארון הבגדים? אולי אסדר את הספרייה האהובה שלי? מרוב מחשבות שהתרוצצו בראשי וההתרגשות שאחזה בי, המשכתי לשבת בסלון בחוסר מעש.
אבל ביום שישי שלאחריו כבר הייתי מוכנה, הספקתי לעשות כמעט כל מה שתכננתי, גם לקרוא, גם לישון, גם לכתוב וגם לבקר בקניון השכונתי. באותו יום שישי הרגשתי כיצד ליבי מתרחב ועד כמה גם אני אוהבת מאוד את הגננת של אבישי.
אולי אני קצת היסטרית
אבישי הולך לגן בשמחה, חוזר מהגן בשמחה ואפילו החל להתנהג בצורה בוגרת מתמיד.
אז מה למדתי מכל הסיפור הזה? איך אני מרגישה עם עצמי אחרי ששנתיים וארבעה חודשים פחדתי פחד מוות מהיום בו אבישי יתחיל ללכת לגן, דאגתי למלא את ראשי בהמון פחדים וצפיתי את הגרוע מכל?
אני מרגישה סתומה. סליחה על הבוטות. למה שנתיים וארבעה חודשים פחדתי מחוויה יומיומית אותה עוברים מיליוני ילדים בכל העולם?
ומה למדתי מזה? להפסיק לפחד, להפסיק להריץ בראש תסריטי זוועה בכל פעם ששינוי או סיטואציה חדשה עומדת בדרכנו. יכול להיות שבשלב מסוים אבישי יתחיל לבכות בגן וזה בסדר, זו זכותו. ישנה אפשרות שבעתיד כששוב יהיה שינוי בשגרה הוא יתמודד עם זה בצורה פחות מוצלחת. אבל אם בכל שלב בחיים, אני אכנס ללחץ כפי שהייתי בחודשים לפני כניסתו של אבישי לגן, התפקיד של להיות "אמא", יהפוך לסיוט. חייו של הילד שזורים בהרבה שינויים והרגלים חדשים.
מה אני מציעה לי ולשכמותי? במילה אחת – לנשום. להבין לקראת מה הולכים ולנסות להיות כמה שיותר אופטימיים. בינתיים ככל שהימים חולפים אני מבינה עד כמה לעיתים אני היסטרית מדברים מאוד פשוטים. אז נכון, מבחינתי אבישי הוא הילד היחיד והחשוב בעולם. אבל העולם כבר ראה הכל וחווה הכל. במקום להילחם ולנסות להמציא בכל פעם את הגלגל מחדש, צריך לפעמים לדעת פשוט לטפס עליו ולהתגלגל. פשוט להתגלגל...
כותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן