כולם הזהירו אותי שיום אחד זה יקרה אבל אני לא האמנתי. המשכתי להיכנס עם אבישי לחנויות צעצועים ללא כל חשש ובחרתי צעצועים שנראו לי מתאימים עבורו.
הוא ישב בעגלה מהופנט מכל הבובות והמשחקים ולא התערב בבחירות שלי. באמת שלא הבנתי למה כל חברה שיש לה ילדים נכנסת ללחץ רק מלשמוע את צמד המילים "חנות צעצועים". עד שזה קרה גם לי.
בקופה הודעתי לו שהוא והג'יפ נפרדים
לפני מספר חודשים נכנסתי עם אבישי, ובכן, לחנות צעצועים על מנת לקנות מתנה לבן דודו האהוב. אבישי שעמד לצידי, עזב את ידי ואחז באריזה של מכונית והחל לצעוק "רוצה! רוצה! רוצה!"
הילד בן שנתיים וכנראה כבר עכשיו יש לו טעם טוב. הוא בחר ג'יפ איכותי עם שלט רחוק שעולה 590 שקל. כמובן שהוא התעלם מכך שכל הבית שלנו מפוצץ במכוניות מכל המינים והסוגים, כמו גם מהעובדה שהוא מפחד ממכוניות עם שלט רחוק. בכל פעם שהכנסתי כזו הביתה והפעלתי אותה הוא נבהל ונמלט מהאזור.
בחרתי מתנה לבן הדוד החביב, הגעתי לקופה והודעתי לאבישי שהגיע הזמן להיפרד מהג'יפ היוקרתי לשלום. אבישי סירב להשלים עם העובדה המצערת שהג'יפ נשאר בחנות ופרץ מיד בבכי היסטרי. כל האנשים שהיו בחנות הביטו בי בכעס. כן, אני האמא הרעה והקמצנית שמסרבת לקנות לבן המסכן שלה צעצוע.
בעוד הדמעות של אבישי קופצות להן בדרמטיות מעיניו וזולגות על לחייו, ניסיתי להיזכר בעצות ששמעתי בכל מיני תוכניות טלוויזיה בבקרים כשהייתי בחופשת לידה.
פעם בשבועיים לפחות התארח בתוכנית הבוקר איזה פסיכולוג שדיבר על הנושא. זכרתי משהו על "תקיפות" ועל "לא להיכנע" אבל לא כל כך זכרתי מה המשמעות האופרטיבית של הדברים.
תחילה ניסיתי להציע לאבישי תחליף זול; לקחתי מכונית משטרה בעשרים שקלים שעמדה על יד הקופה, כנראה במיוחד עבור אימהות כמוני. אבישי בז לי. הוא לא התכוון לוותר בכזו קלות על הג'יפ שלו. בהחלט הבנתי אותו.
זכרתי כיצד בילדותי הלכתי עם אמי לקניון איילון ובחרתי בובת ברבי שבעזרת לחיצה על כפתור בגבה הרימה את ידיה . אין לי מושג כמה עלתה השטות הזו, אבל ממש התעקשתי עליה בבכי ובצעקות. אמי היקרה ניסתה לשכנע אותי לקחת משחק זיכרון במקום. למען האמת אני לא זוכרת כיצד הגבתי להצעה המעליבה, אני רק יודעת שבובת הברבי הזו נמצאת עד היום אצלי בבית, כך שכנראה זו לא הייתה תגובה מתונה במיוחד.
ציפיתי ל"אני אוהב אותך, אמא"
אבישי המשיך לבכות ולעמוד על שלו. לרגע שקלתי לקנות לו את המכונית אבל אז נזכרתי מה המחיר שלה וידעתי שאין שום כוח בעולם שיוכל להכריח אותי לקנות לו את המכונית בעלת תג המחיר השערורייתי.
התיישבתי על הרצפה, הבטתי בעיניו של בני האהוב והסברתי לו בצורה ברורה מאד שהמכונית שהוא בחר מאוד יקרה ושיש לו המון מכוניות אחרות בבית. אין לי מושג מה חשבתי שיקרה בעקבות השיחה הזו. האם באמת ציפיתי שהוא יפסיק לבכות, יתן לי נשיקה ויגיד לי "טוב אמא, עכשיו כשאת מסבירה לי דברים בהגיון אני באמת מבין את הרציונל מאחורי ההחלטה שלך לא לקנות לי את הג'יפ. אני אוהב אותך אמא. אין כמוך בעולם".
את האמת ? כן. ציפיתי. זכותי לצפות. מדובר בילד גאון וחכם. נכון שאוצר המילים שלו כרגע בעייתי אבל דמיינתי שמשהו במבט שלו ישתנה ויבהיר לי שהוא הבין בדיוק על מה אני מדברת.
אבל אבישי לא הבין. כשהצרחות גברו והמבטים של האנשים מסביב כבר החלו לדקור בגבי ואחרי ששוב ניסיתי להסביר לו שאני מוכנה שנבחר יחד צעצוע אחר, נזכרתי שאני האמא ושנכון לרגע זה אני יותר חזקה.
אמרתי לו שאני סופרת עד שלוש ושאם הוא לא יירגע אני פשוט אקח אותו מהחנות ישר למכונית.
ספרתי עד שלוש וכלום לא השתנה. לקחתי את הג'יפ מידיו, התעלמתי מהבכי, הרמתי אותו וככה יצאנו מהחנות; הוא בוכה ואני מנשקת אותו על הלחי ומסבירה לו שבחיים צפויות לו עוד אכזבות רבות. ככל שהתרחקנו מהחנות הבכי נחלש וכשהכנסתי אותו למכונית הוא שכח בכלל מכל העניין וביקש ממני לשים לו את הדיסק של מיץ פטל.
מיותר לציין שהייתי מאוד גאה בעצמי. כן, אני אמא סמכותית, פעלתי בנחישות. כל הכבוד לי.
המקרה הזה חזר על עצמו עוד מספר פעמים. הלכתי עם אבישי לסידורים, לפתע הוא הבחין בדובי גדול באחת החנויות. אבישי רץ לעבר הדובי בקריאות שמחה ודרש לקחת את הדובי החמוד הביתה. לא יודעת מניין יש לו את החוש לבחור תמיד את הצעצוע הכי יקר בחנות. המחיר של הדובי (שהיה בגובה שלי!!): 900 שקלים.
הסיפור חזר על עצמו בדיוק כמו בפעם הקודמת, אך הפעם הייתי מתורגלת. בתוך שתיים וחצי דקות היינו חגורים במכונית כשדיסק של מאה שירים ראשונים מתנגן ברקע.
בעלי נפעם: "כל הכבוד לך שאת לא מתרגשת מהבכי שלו". הסברתי לו שכל עוד זה לא בכי של כאב, אני מסוגלת להתמודד עם הכל.
לאט לאט אבישי החל להירגע. הרגשתי שאני יכולה להיכנס איתו לקניון או ללכת ברחוב עמוס חנויות, ושהוא מסוגל אפילו להסתובב בין מדפי צעצועים ללא כל בעיה; הוא משחק עם הצעצוע קצת בחנות ואז מנופף לו לשלום בדרך החוצה. כמובן שמדי פעם אני גם קונה לו צעצוע או משחק, אבל לא בעקבות לחץ של צרחות והיסטריה.
אחותי, את השתגעת?
לפני יומיים, אחרי שהרגשתי שהגעתי באופן סופי למנוחה ולנחלה – ציפתה לי הפתעה; אחותי הקטנה שמרה על אבישי במשך מספר שעות ומשום מה חשבה שזה רעיון נפלא ללכת איתו לחנות צעצועים ואולי לקנות לו משהו קטן.
כשהגעתי לקחת את אבישי מביתה ראיתי אותו יושב בסלון על השטיח כשחיוך ענק מרוח על פניו ובידו – הג'יפ היקר שסירבתי לקנות לו לפני מספר חודשים. הבטתי בה מזועזעת, "תגידי לי, את השתגעת? זה נורא יקר! אני לא מאמינה שקנית לו את זה!"
אחותי השפילה מבט: "את לא מבינה מה הוא עשה לי בחנות. הוא כל כך בכה ורצה ולא יכולתי להגיד לו לא".
הבטתי באבישי במבט כועס. "אז תופסים אותו בכוח ומוציאים אותו מהחנות", אמרתי. היא הביטה באבישי המאושר. "אבל הוא כזה חמוד! ותראי איך הוא שמח".
אני מקווה שחודשים של חינוך לא נזרקו לפח ועכשיו אצטרך להתחיל הכל מההתחלה.
בבית פתחתי את ארגז הברביות שלי והוצאתי את הברבי עם הכפתור בגב. לחצתי על הכפתור והברבי הרימה את ידיה. לא האמנתי שזה עדיין פועל. ואז חשבתי לעצמי שאם היא עלתה לאמא שלי כל כך הרבה כסף, לפחות נעשה בה שימוש. הושבתי אותה בג'יפ של אבישי והוא מאוד נהנה להסיע אותה בכל רחבי הבית. אכן, שווה כל שקל.
הכותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן