עונש בגיל שנתיים? לא בטוחה שאני מסוגלת

במהלך שנת הלימודים בכיתה ג', מאסתי בהכנת שעורי הבית. לא הייתה לי בעיה בלימודים, החומר מאד עניין אותי, אבל פשוט לא התחשק לי, ודי. בכל יום חזרתי מבית הספר כשבתיקי נח לו היומן ובו הערה חדשה מהמורה דפנה. בלי בושה ובלי פחד הגשתי אותו כמעט מדי יום לאמי היקרה שתחתום ליד ההערה ועברתי הלאה לסדר היום. בשלב מסוים בערה חמתה של המורה דפנה והיא החליטה להזמין את הוריי לשיחה. אני לא זוכרת את כל הפרטים אבל התוצאה הסופית הייתה הסכם משולש ביני, למורה דפנה ולהורים. אני מתחייבת להכין בכל יום שעורי בית, דפנה מתחייבת בכל פעם שאעשה זאת לכתוב לי הערה טובה ביומן, והוריי, על כל הערה טובה ביומן, מתחייבים לקנות לי איזו מתנה שארצה בחנות הצעצועים במרכז המסחרי.

ההתחלה הייתה מבטיחה מאד. במשך שבוע שלם הכנתי שעורים. קבלתי הערות חיוביות מהמורה ושלל מתנות מהוריי: מטבח חדש לבית הברביות, משחק סיימון, ברבי הוואי ועוד, אבל בשבוע שלאחר מכן חזרתי לסורי וקיבלתי הערה שלילית ביומן. אני זוכרת כאילו זה היה אתמול, איך ניגשתי לאמי ואמרתי לה בקול שקט ובוטח "אמא, אין לי כוח להכין שיעורים ואני מוכנה לוותר על כל המתנות שתקני לי".

היא לא התווכחה איתי ונתנה לי לשאת בתוצאות ההחלטה שלי. מדי יום קיבלתי עונשים בבית הספר, נזיפות מול כל הכיתה, ולאט לאט לימדתי את עצמי מה אני מוכנה לספוג וממי. הכנתי שיעורים רק כשידעתי שיש לי יותר מדי מה להפסיד, אבל בשום פנים ואופן לא על מנת לקבל משהו בתמורה, לכן רבה הייתה הפתעתי, כמי שלא מאמינה בשיטת הפרסים, לגלות עד כמה השיטה הזו עובדת על בני הקטן בן השנתיים וחמישה חודשים.

מילת הקסמים: הפתעה

כמו כל דבר טוב, הגעתי לעניין לגמרי בטעות, כשפתאום, אחרי חודשים רבים שעשה זאת בעצמו וגם בעזרתנו, אבישי סירב לצחצח שיניים. ניסיתי את כל השיטות שישדלו אותו לצחצח, אך התוצאה של כולן הייתה אחת - ברגע שאבישי ראה מברשת שיניים מתקרבת הוא סגר את פיו בחוזקה, ולא ניתן היה לעשות דבר שיגרום לו לפתוח אותו. שרנו, רקדנו, ניסינו לתת דוגמה אישית, אך ניסיונותינו עלו בתוהו. בעלי ואני לא הצלחנו לפצח את המנגנון לפתיחת הפה של אבישי.

ואז, באחד הבקרים, מבלי להתכוון ולתכנן מראש מצאתי את עצמי אומרת את המשפט שמבחינתי היה הנורא מכל: "אבישי, אם תצחצח שיניים אתן לך הפתעה". בכלל לא חשבתי שאבישי מכיר את המושג "הפתעה", כי מעולם לא הבטחתי לו משהו בתמורה למעשיו.
בעלי הביט בי כאילו נפלתי הרגע מהשמיים. "איזו הפתעה תתני לו? אין לך בבית שום הפתעות. חוץ מזה, את גם ככה כל יום  קונה לו משהו אחר, את חושבת שזה ירשים אותו?"
התחלתי לגמגם, "לא צריך שום הפתעה, גם ככה הוא לא שם לב למה שאמרתי".

הסתכלנו יחד על אבישי. משהו השתנה בו, עיניו נצצו. הוא התקרב אלי, לקח את המברשת ופתח את פיו, הוא צחצח שיניים לבד ואפילו השאיר את הפה פתוח על מנת לאפשר לי לצחצח את האזורים הקשים אליהם הוא לא מגיע. ברגע שסיימתי לצחצח את שיניו, וברגע שהצלחתי לסגור את פי בשל התדהמה שאחזה בי, שיבחתי אותו על התנהגותו הטובה והוא מצידו התיישב על הספה בסלון ודרש את ההפתעה שלו.

נבוכה לגמרי רצתי בין כל החדרים בבית וחיפשתי בארון משהו שעלול לשמש כהפתעה.  למזלי מצאתי מיכל ליצירת בועות סבון  שקניתי לו לפני חצי שנה ושכחתי מקיומו. אבישי היה מאושר. למחרת קניתי שלל הפתעות, ובכל פעם המקרה חזר על עצמו - אבישי מסרב לצחצח שיניים, אני מבטיחה לו הפתעה וכמו מילת קסמים הפה נפתח.

אחרי שבוע שלם של הפתעות, כשהבית התמלא ביותר מדי חפצים קטנים מטופשים וזולים, התקדמנו צעד נוסף, הפסקתי להבטיח לאבישי הפתעות והוא מצידו המשיך במסורת צחצוח השיניים מבלי לדרוש דבר בתמורה.

לא הבנתי מהו התהליך שהתרחש, אבל הודיתי לאלוהים על מזלי הטוב והמשכתי הלאה בחיי.

חושֵֹך שבטו שונא בנו?

שבוע לאחר מכן לאבישי הייתה דלקת עיניים. ההוראה של הרופא הייתה לשים לו טיפות עיניים שלוש פעמים ביום במשך חמישה ימים. ביומיים הראשונים סבלנו מאוד. אבישי סירב לשתף פעולה, הסברתי לו מדוע אנחנו שמים טיפות עיניים והשתדלתי לעדן את האירוע, אבל שלוש פעמים ביום נאלצתי לאחוז בו בחוזקה כשהוא צורח ומתנגד.
עד שביום השלישי שוב זרקתי לאוויר את משפט הפלאים: "אבישי, תהיה גיבור ותקבל הפתעה". הוא אומנם המשיך לבכות (כי הטיפות מעט שורפות בעיניים), אך ישב עליי בגבורה, נתן לי לשים לו בנחת את טיפות העיניים ומייד בסיום התהליך דרש את ההפתעה.

החלטתי שמעתה ואילך אשתמש בשיטה רק במקרים חריגים וחשובים ושלא אנצל אותה יותר מדי על מנת שלא לאבד את האפקטיביות שלה.

ומהצד השני – עונש. איזו מילה קשה. האם ניתן להעניש פעוט בן שנתיים וחמישה חודשים? האם הוא מבין את הקשר בין המעשה לעונש? ההיגיון אומר שאם הפעוט המוכשר מבין את הקשר בין הפרס להתנהגות הרצויה, הוא גם אמור להבין את הקשר בין התנהגות רעה לעונש, לא?

אילו עונשים אפשר לתת בגיל הזה בכלל. האם כמו שראיתי בסדרת הטלוויזיה הבריטית "בית הבנדיטים הקטנים" עליי לגרור אותו לחדרו תוך כדי שאני מסבירה לו שמה שעשה אינו בסדר, לסגור אחריו את הדלת ולהמתין שתי דקות? או שאולי עליי להעמיד אותו בפינה עם הפנים לקיר כמו שהיו עושים בגן כשהייתי ילדה?

אבישי שפך בקבוק מים על הממיר ועל הדי.וי.די. בפעם הראשונה הסברנו לו שהמעשה שהוא עשה אסור ומסוכן, כעסנו עליו מאוד והמשכנו הלאה. בפעם השנייה שהגיעה חודש לאחר מכן, הוא הבין שאנחנו כועסים מאוד וניסה בכל דרך לשנות נושא ולרצות אותנו. מה נעשה בפעם הבאה, אני לא כל כך יודעת. אני מקווה שהוא הבין את המסר ושזה לא יקרה שוב.

אבל מכל הסיפור הזה עלתה לי השאלה, למה כל כך קשה לנו להיות קשוחים כשצריך? האם גם בגיל כזה רלוונטי הפתגם "חושֵֹך שבטו - שונא בנו"? מסתבר שלי, עדיין אין תשובה.

כותבת היא מחברת הספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת", בהוצאת כנרת זמורה ביתן

>> בטור הקודם: הורים, תפסיקו להיות כל כך היסטריים
לכל הטורים של מאירה ברנע

ומה אתם בוחרים: עונשים או הפתעות? טקבקו לנו