ההכנות הגיעו לשיאן ביום שלישי השבוע, המזוודות נארזו, הדרכונים הוחתמו והדיילת לרגע הודיעה בחגיגיות שטיסה 101 יוצאת ממישיגן לישראל. לוח הזמנים לביקור עמוס במיוחד: צפת, ים המלח, תל אביב, אילת, חפירה ארכיאולוגית במצדה וכמובן הכותל. עלמה, הבת שלי, ישבה בשורה השנייה ליד החלון, והיא נדרשה לעצום את עיניה ולדמיין שהנה העננים מתפזרים ואז נגלה לפניה החוף של תל אביב. הילד לידה, ג'וש, שאל במבוכה "רגע, שכחתי מה זה תל אביב ואיפה זה בכלל... שם זה הקיר עם האבנים הישנות?", הוא כנראה לא היה מרוכז במהלך ההכנות לטיסה הווירטואלית של ילדי הגן לארץ ישראל לכבוד יום העצמאות. ועלמה? היא קצת התאכזבה כשהבינה שמדובר רק בטיסה ב"כאילו" שמארגנים בגן היהודי, בסופה אולי ישירו "הבאנו שלום עליכם" במבטא אמריקאי כבד, אבל היא עדיין תהיה כאן, בארץ בה באמת הרוח נושבת קרירה.
פתאום לרמי יש צליל אחר
זה בכלל מאוד מעניין איך ילדים לומדים שפה חדשה, השיטה, כך שמנו לב, שונה לגמרי מזאת הנלמדת בבתי הספר. עלמה לומדת ביטויים שלמים ולא מילים המתחברות למשפט. כך למשל היא יודעת לומר "I want this", ויודעת שהמשמעות של זה היא 'אני רוצה את זה'. אבל אין לה שום מושג ש"I" זה 'אני' וש- "want" זה 'רוצה' וכו'. היא למדה את הביטוי. והיא פשוט אוספת לעצמה עוד ועוד ביטויים שימושיים ומתקשרת בעזרתם. בהתחלה לומדים את הדברים ההישרדותיים: "Please, open" , "help me" ולאט לאט עוברים הלאה. ושוב, לומדים ביטוי שלם, לא מחברים מילים בודדות: "My name is Alma" היא אומרת לכל מי ששואל, ומבחינתה זאת מילה אחת ארוכה. זה ממש לא מעניין אותה שname = שם וש my- = שלי. זה יגיע בשלב הבא.
אגב, יכול להיות שהיא צודקת ושככה צריך ללמד שפה זרה. אחותה הקטנה, אריאל, עדיין מתעקשת לא לדבר באנגלית, אבל רואים שהיא כבר מבינה. ולפעמים שהיא לא רואה שאנחנו בסביבה, היא צועקת לגננת שלה "this one!" ואז מבחינה בנו ועוברת ל"את זה!".
לא רק האנגלית מתעצבת כאן, גם העברית של עלמה משתנה. מה לעשות שהשותפים שלה לשיחות בשפת הקודש הם אנחנו, ההורים שלה, ולא החברים מהגן. אז לשפה שלה נוספים פתאום מילים כמו "בואו נעשה את זה בהדרגה" ו"הנוף עוצר נשימה", אבל מהצד שני, זה גם כולל את "סאאאאמק". לא מזמן היא הביטה מחלון הרכב, נאנחה וסיננה לחלל המכונית "איזה מקום יפיפה. לא ראיתי מקום יפיפה כזה כל חיי". חייה אגב, נפרסים על 4.5 שנים.
שאמא לא תתפוס אותנו
מה שעוד השתנה כאן בצורה דרמתית הוא היעדר המשפחה מסביב. איפה הימים בהם סבתא אחת הוציאה אותן מהגן בימי שני והסבתא השנייה ברביעי, שלא לדבר על סופי השבוע. עכשיו זה אנחנו לבד.
אז למזלנו יש לנו הרבה יותר זמן איתן, אבל גם לזה צריך להתרגל. הרי כשיש לך ילדים אתה מחויב לשעשע אותם, להשקיע, להיות איתם כל כולך בזמן המשותף. זה החוק הבלתי כתוב של האבהות האידיאלית. אבל יש רגעים כאלה, שפשוט אין לך כח לתפקיד הזה, תפקיד האבא. ואז, אז אתה מוצא את עצמך על ארבע, בדרך כלל עם כובע מפגר במיוחד, עם ילדה אחת על הגב ושנייה שמנסה לטפס עליך עושה פרצופים וקולות של לטאה מונגולית. בזווית העין אתה מציץ בדמותך הנשקפת במראה ומבין שבעצם, אתה רוצה לעשות משהו אחר, כמו למשל לגלוש בפייסבוק. אבל לא, אתה הרי חייב להיות אבא טוב. אחרת מה יגידו? ובעיקר, מה היא תגיד, בת הזוג שלך שבחרה אותך גם בגלל שאתה האבא שהיא רצתה לילדים שלה.
אם היא הייתה יודעת שעכשיו למשל, האבא של הילדות שלה יושב על השולחן במטבח כבר חצי שעה, גולש באינטרנט, בזמן שהן גם אוכלות על הספה של הסלון וגם בוהות בטלוויזיה - ממש חרפה. ואז, אתה שומע את תיפוף נעלי העקב המתקרבות, ואתה מייד נדרך. אתה הרי כבר מזהה את הצליל הזה כמו שפן המרגיש את צילו של העיט הצולל לטורפו. תוך כמה שניות אתה נוטש את המחשב, רץ לסלון, מכבה להן את הטלוויזיה, פורס ניירות ומכחולים על השולחן ומתחיל לצייר. הילדות מנסות להבין מה קרה, בינתיים הדלת נפתחת, ואני מקדם את פניה של אשתי כאילו נכנסה עכשיו באמצע מרתון אומנות שימושית ורק מתפלל שהקטנות לא ילשינו.
"איזה יופי, אתם מציירים יחד", אומרת בת הזוג שלי, "מה ציירתם?". אני עונה בנון שלנטיות שאלה תמונות לגן. שעלמה תוכל לקחת אותן לטיסה הווירטואלית לישראל.
"אבא", אומרת עלמה, "אני רוצה שתכינו לי גם סנדביץ' למטוס. "אין בעיה", אני משיב, "אתמול קנינו פיתות, אכין לך עם גבינה".
"יופי," היא אומרת, "קח פיתה, תמרח עליה גבינה ואז תשים עוד פיתה וייצא סנדביץ'".
"עלמה", אמרתי לה, "לא צריך שתי פיתות, נפתח את הפיתה ונמרח גבינה בפנים".
"you are right", אמרה לי, "שכחתי בכלל מה זאת פיתה ושאפשר למרוח בתוכה". לתפארת מדינה ישראל.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?