השבוע חגגו לעלמה יומולדת 5. מדובר באחד האירועים הכי מתועדים בהיסטוריה העולמית. אמא שלה אפתה לה עוגה (צילמתי 24 תמונות של היצירה), אחר כך הילדה לבשה שמלה חגיגית (14 תמונות) אליה נוספו גם צרור בלונים (עוד 4 תמונות) ולבסוף נעמדה בחגיגיות ליד אחותה (תוסיפו עוד 5). כל זה לפני האירוע עצמו. בשלב מסוים הילדה הישירה מבט למצלמה ושאלה: "אבא, זה לאינטרנט?".
יגיע יום, בעוד 20-25 שנים בערך, שבו היא תחליט להתחתן. כמה שבועות אחרי ארוחת הערב עם ההודעה הדרמתית של הזוג הצעיר, הטלפון שלי יצלצל (אם בכלל יהיו אז טלפונים ולא שתלים תת עוריים רוטטים). על הקו תהיה החברה הטובה של עלמה: "אנחנו רוצים לעשות להם הפתעה. להכין סרט לחתונה. ו...תגיד", היא תשאל בהיסוס, "יש לכם תמונות שלה כשהייתה קטנה?". אני אענה שברור שיש לנו ושהיא מוזמנת לבוא לקחת. כשתגיע אגיש לה איזה דיסק און קי מיניאטורי, היא תחייך, תלך הביתה ואז יחשכו עיניה. איך לעזאזל היא אמורה לבחור עכשיו משהו מתוך עשרות אלפי התמונות שיהיו לבת שלי עד אז? החברה תבין שלקחה על עצמה משימה בלתי אפשרית.
תמונה אחת, אינספור זוויות
בלי לשים לב כמעט, בגלל הטכנולוגיה הזאת, הפכנו לצלמים כפייתיים. המחשב שלי מלא בתמונות של הילדות בכמויות שלא היו מביישות צלמי תמונות פספורט בקיוסק הצמוד למשרד הפנים. רק מחצי השנה בארה"ב חזרתי עם 5,760 תמונות. זה יוצא 32 תמונות ביום, תמונה ושליש כל שעה, כולל בזמן השינה. אני עובר עכשיו על האלבומים במחשב ומבין שיש לי נטייה קלה להגזים בצילום. טוב, בעצם נטייה לא כל כך קלה. הנה אנחנו בטיול משפחתי, והנה אותה תמונה עוד פעם מזווית מעט שונה ושוב, ועוד אחת טיפהל'ה יותר ימינה, ורגע, אריאל הקטנה מצמצה אז שוב פעם, והיה קצת חשוך אז עוד אחת, שיהיה. בסוף נמחק על המחשב. אבל אנחנו לא מוחקים. אוגרים.
אני ממשיך לדפדף באלבום התמונות הממוחשב. הנה מצעד של הודים בטורונטו, למה צילמתי את זה? מה עושים עם זה עכשיו? אני מכיר מישהו הודי? והנה סנאי, הנה מלא תמונות של הסנאי הזה. הוא סנאי סלב? נזכרתי שחצי יום בערך העברתי בניסיון לתפוס אותו בזווית המושלמת, ואז מה? אשלח את זה לנשיונל ג'יאוגרפיק? אתם חושבים שמישהו באמת יביט בזה ויתרשם עמוקות מסנאי? אבל ככה זה עם בעלי חיים, הנטייה לתעד אותם מוגזמת. הנה אריאל הקטנה שלנו, מביטה בטווס שמשוויץ עם הנוצות שלו. כולה טווס, אבל יש לה איזה 15 תמונות מהרגע המופלא ההוא. גם לחתולה שלי יש בוק מוגזם (לפחות קל לצלם אותה כי היא בקושי זזה) וזה נכון גם לגבי שקיעות. אני מסכים ששקיעות הן באמת רגע שמצטלם יפה, אבל בכל זאת, מה עושים עם זה בהמשך החיים – בעולם שבו יש יותר תמונות של שקיעות משקיעות אמיתיות?
אבל שקיעות הן כלום לעומת ילדים. הילדה חייכה, "רגע!! חכי!! תמשיכי לחייך!!", קליק. "לא חייכת טוב. עוד פעם", קליק. אח"כ היא חובשת כובע מצחיק על הראש "שנייה, אל תזוזי, טיפה ימינה...למה את לא מחייכת?". יש תיעוד. במאי 2013 הילדה גם אכלה גלידה שנמרחה לה על האף. מהמם. יישאר איתנו לנצח.
חבר לימד אותי פעם שיטה מעולה לזכור איפה חניתי בחניון – לצלם את הקומה והשורה. זה עובד מעולה. אבל הנה, אני מדפדף באלבום במחשב ויש כאן גם תמונות כאלה. לא מחקתי. למה? האם נקשרתי לשורה 7, מינוס 2 אדום? והנה האמפייר סטייט בילדינג בניו יורק, שעה ומשהו חיכינו בתור בשביל הזכות לשלם המון כסף ולצלם את העיר מלמעלה. כאן מגיע כלל נוסף: ככל שאנשים מתאמצים להגיע למקום מסוים, ככה הם מצלמים אותו יותר. הם מרגישים מחויבות שזה יהיה מתועד, "באנו, ראינו, כבשנו", ותוסיפו "צילמנו". הם גם משקיעים ומצלמים את זה מכל מיני זוויות כדי לשכנע את עצמם שזה היה שווה את ההשקעה.
ה"מסרטה" עוד בועטת
אנשים לא מכניסים היום מנה לפה במסעדה לפני שהם צילמו אותה. אז מעלים את זה לפייסבוק, אוגרים כמה לייקים (לפי הפייסבוק אנשים כל הזמן אוכלים). ואחר כך מה? מה עושים עם זה? גיליון מעקב גסטרונומי. יום אחד עוד יישבו עם הילדים אל מול האח ויספרו על הממולאים שאכלו ב"תקווה"? והנה היא, מנת ה"פולנטה" ממחניודה, קצת באאוט אוף פוקוס, אבל היי, לא עושים כאלה יותר. היו זמנים. ואף מילה על אנשים שמצלמים ברחוב עם טאבלט. באמת אף מילה, זה ממש מביך.
ועוד לא דיברנו על צילומי וידיאו. תמיד שאני מגיע לאתרי תיירות יש שם אדם אחד לפחות, באמצע שנות ה-50 לחייו, עם מצלמה שהוא מתעקש לכנות "מסרטה", והוא מצלם ביד רועדת מפל, או פריחה של איזה פרח. ומה אחר כך? הוא חוזר הביתה מכין לעצמו נס על חלב, טובל פתי בר ומתענג על הנוף הרועד? ומה עם כל האנשים שמצלמים את עצמם? יש לי חברים ששכחו שהמצלמה של הסלולארי יכולה לצלם גם קדימה ולא רק לכיוון המצלם עצמו. ובכלל לאן אמורים להסתכל שאתה מצלם את עצמך? ולמה זה תמיד נראה מבויים (תשובה: כי זה מבויים). אף מילה על היד שמבצבצת בפינה הימנית למטה.
רוצים עוד? בואו נדבר על מה שקורה במוזיאונים. למה אנשים מצלמים תמונות מפורסמות? מה הם יעשו עם זה? מה, קשה למצוא את המונה ליזה בגוגל? ולמה לי יש תמונות של כל האנשים האלה שמצלמים את התמונות המפורסמות? ומה אני אמור לעשות עם זה? ויש כמובן את מסיבות הסיום של הגן, הייתי באחת כזאת לפני שבועיים. ההורים שם נכנסים לאקסטזה צילומית. לאף אחד לא אכפת מהתנועות של הילד בריקוד המביך (כוריאוגרפיה: ליטל, עוזרת הגננת) – העיקר שיהיה מתועד. אנשים מקדימים כדי לתפוס שורה ראשונה לפריים מושלם של הצאצא עם סטיקלייט ביד רוקד לאור נורת פלורסנט. ומה אחר כך? הם יחזרו הביתה ידליקו את המזגן, ימזגו יין אדום ויצפו בזה? בחיים לא. אף אחד לעולם לא יראה את זה. חוץ כמובן מהחברה המסכנה שתצטרך עוד 25 שנים לעשות סרט לקראת החתונה.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" עשיתם לייק?
>> בטור הקודם: "טוב לי בארץ, אז למה כולם מבואסים בשבילי שחזרתי?"