שי גל בילדותו (צילום: שי גל 2)
חגיגה כפולה בראש השנה: גם חג וגם יום הולדת. שי גל בילדותו|צילום: שי גל 2

ראש השנה הגיע. אני מודה שמאז ומתמיד אהבתי את החג הזה, אבל זה קצת ברור למה. נולדתי בערב ראש השנה של 1976, שהיה בעצם חג כפול. חגגו אז לא רק שנה חדשה, אלא גם 25 שנים לעין כרמל, הקיבוץ שבו נולדתי. אמא שלי תמיד מספרת שבדיוק ברגע שבו הגחתי לעולם שרו על הבמה את: "לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב". לא יודע אם זה מה שבאמת היה, אבל זה סיפור לא רע. בכל מקרה, בראש השנה ההוא בחרו לי גם את השם. קראו לי שי, תחזיקו חזק, כי הייתי 'שי למשק ביום חגו'. אולי בגלל זה כמה שנים אחר כך המשק הופרט.

ראש השנה בקיבוץ היה תמיד אירוע המוני. ארוחת הערב החגיגית כללה מרק לא מספיק חם וכמובן את קציצות הבית של השפית המקומית, ברכה וורובייצ'יק. בתור ילד האמנתי שמדובר בקציצות הטובות בעולם. ושוב, אחרי ההפרטה הסתבר שטעיתי.  

ארוחת חג - לפני (צילום: שי גל 2)
אותה מנה עם אותו טעם, אבל אבא שלי יגיד לכם אחרת|צילום: שי גל 2

ההורים שלי עזבו את הקיבוץ כשהיו בני 50. שניהם מוכשרים ורחבי אופקים, אבל בעלי ידע מאוד מאוד בסיסי בבישול, שחרוט בי עד היום. בחמש השנים הראשונות אחרי שעזבנו אכלתי יום עוף בקוקי ויום עוף במלח. לפעמים היה גם עוף בגריל. אמא שלי עד היום רואה בקציצות של מאמא עוף פסגה קולינרית. אבל אבא שלי, שאולי חש במצוקה שלי, התחיל להתמחות בהכנת הדבר שיהפוך עם השנים למנת הדגל שלו: צלי בקר בתפוחי אדמה. בשנים הראשונות המנה הזאת באמת הייתה מאד מוצלחת, והיא כיכבה בכל הארוחות החגיגיות של המשפחה שלנו. רק שאתם יודעים, אי אפשר להיכנס לאותו הנהר פעמיים ובטח שאי אפשר לאכול את אותה מנה 2000 פעם. אבל הוא בשלו. וכך, גם השנה. כשהתקשרתי לשאול מה הם רוצים להכין לארוחת ראש השנה, אבא שלי הודיע לי שהוא יכין "מנה ממש מעולה ומיוחדת", לא תאמינו, "צלי בקר עם תפוחי אדמה". יכול להיות שהוא שמע בגוון קולי אכזבה מסויימת, ולכן הוסיף שלא מדובר במתכון של 1988, אלא בגרסה מעודכנת ומשודרגת. אם בעבר הוא נהג להוסיף 3 כפות מלח, השנה הוא שינה את זה לשתיים ורבע כפות של מלח דל נתרן. "זה משהו אחר לגמרי", אמר בביטחון, והוסיף שהתפוחי אדמה יוצאים בשיטה הזאת "מעולים בצורה חריגה". סיימתי את שיחת הטלפון, הודעתי לבת זוגי שגם השנה אבא שלי יכין את צלי הבקר שלו וחשבתי על זה שגם ברכה וורוביצ'יק ז"ל לא החליפה אף פעם מתכון מנצח.

ארוחת חג - אחרי (צילום: שי גל 2)
לוגיקה נכונה: מספר האנשים בארוחת החג נקבע לפי מספר המקומות שיש בשולחן|צילום: שי גל 2

*

את ארוחת החג אנחנו עושים השנה אצל ההורים של בת הזוג שלי. אמא שלה היא אישה עם כישורי בישול יוצאי דופן באיכותם, אבל אופן קבלת ההחלטות שלה בסוגיה הרגישה "מה להכין לארוחת החג", מושפע קודם כל מכלי ההגשה. בניגוד לשף המרכיב מנות במסעדה לפי טעמים, אצלה מתקבלות ההחלטות לאחר פתיחת ארונות המטבח ובהייה ממושכת בתכולתם. זה נשמע ככה: "אמממ..יש לי קערת פיירקס חדשה, שמתאימה בול לעוף בפירות יבשים, ובדיוק קיבלתי מחברה את כלי הקרמיקה האובלי הזה, שהוא ממש מחייב הכנת צלי בירקות שורש". זר לא יבין זאת, בטח לא אם הזר הוא גם זכר. הרי אנחנו לא מסוגלים להבין נושאים מורכבים כמו "הקשר בין גודל מפת השולחן למספר האורחים".

בת הזוג שלי מודה שאמא שלה מקבלת החלטות לגבי מספר האורחים  שתזמין לחג בהתאם לחישוב של כמות האנשים שיכולים להיכנס סביב השולחן – בהתחשב במידת המפה החדשה. כל אורח נוסף עלול להפר את האיזון העדין והמדויק, ואולי גם להביא למצב בלתי נסבל שבו היא תאלץ להגיש לו בצלחת לא תואמת. בכלל נושא התאמת הצלחות, הכוסות והקערות נשגב מבינתי. לפני כמה שנים אירחנו בבית קבוצת חברים. האורחים ביקשו לשתות, ואני התנדבתי להביא. לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לעובדה שהגשתי לארבעה אנשים ארבע כוסות שתייה שונות, ועוד הוספתי כיבוד בצלוחיות לא תואמות. בת הזוג שלי נעצה בי מבט השמור לישראלי שעקפו אותו בתור לחלוקת ערכות אב"כ, יכולתי לראות בעיניה כעס מהול באכזבה אמיתית. אחרי שהלכו היא גערה בי על האופן המרושל בו נהגתי והשביעה אותי שלעולם לא אגיש עוד שתייה בכוסות לא תואמות. האמת היא שאני לא ממש מבין למה, אבל אני מציית להוראה, גם במחיר שאורחינו לא ישתו דבר. העיקר שיהיה תואם.

 

ארוחת חג - יין (צילום: שי גל 2)
מישהו באמת שם לב שיש כוסות שאינן תואמות?|צילום: שי גל 2

*

בחזרה לאמא שלה. אצלה הדיוק האסתטי  מרחיק לכת עוד יותר. בחייה קיים עולם שלם של חוקים וכללים הנוגעים לספקטרום הגוונים המאושר להתאמה בין סוגי סכו"ם שונים, ורמת הברשה אופטימלית של כלי נחושת. אלו דקויות שנבצר ממני לעכל או להבין. אני רק יודע שבשורה התחתונה עדיף שדוד רחוק יעשה את החג לבד, ערירי בביתו, מאשר שיאכל איתנו באופן שידרוש את הרחבת הסרוויס, או רחמנא ליצלן, יאכל בחד פעמי. טפו.

בסופו של דבר הרי נתכנס כמו בכל ראש השנה. השולחן יהיה ערוך לתפארת, הכיסאות יתאימו למפיות ולכוסות, ממש הרמוניה. השאר יהיה כרגיל, המאחרים יאחרו (ויעמידו פנים  שלא צפו את זה שיש פקקים בערב החג), המתלוננים יתלוננו והיין ישאיר כתמים על המפה. ואז יגיע שלב האוכל. אבא שלי יפתח בהתרגשות את הסיר עם צלי הבקר, ויושיט לי כף גדושה. "הפעם זה ממש הצליח לי", הוא יגיד, "אתה חייב לנסות, זה מתכון משודרג". אני בוודאי אחתוך את תפוח האדמה עם הסכין שיתאים באופן מושלם כל כך למזלג, ואז אטבול ברוטב שלא השתנה כבר שנים ואתקף געגועים. געגועים עזים לקציצות של ברכה וורביצ'יק.

 

>> לכל כתבות המגזין