"אני בטוח שאם היו חוטפים אותך בגלל בצע הכסף שלך, כי אתה קונה בטייבה כדי לחסוך כמה גרושים, הילדה שלך הייתה אחלה פרזנטורית בתעמולת שחרור המחבלים עבורך", את המילים האלה, כתב יריב, בתגובה לפוסט שהעליתי בשבוע שעבר בדף הפייסבוק שלי, ואיש אחר בשם אופק כתב "כדור בראש במקום מגיע לו, ואחרי זה אחד גם לך".
ה"לו" מתייחס לאיש בשם אבו מאלק, ערבי ישראלי מטייבה ש"העז" לומר לי שהוא עדיין מקווה ומאמין שיום אחד יהיה כאן שלום. ה"לך" היה עבורי, על כך שהעזתי לכתוב בפייסבוק על המפגש הרגעי שלנו, ועל זה שגם אני עדיין מקווה שיום אחד זה יקרה. מסתבר שהמילה הזאת, "שלום", הפכה מבחינת הרבה אנשים למילה מגונה.
הכל התחיל בסיפור ששיתפתי:
הוצאתי מהמקרר שבחנות הצפופה בטייבה 4 בקבוקי מים מינרלים קטנים והנחתי אותם על הדלפק. "12 שקלים" אמר האיש המבוגר וראיתי שהוא רוצה לומר עוד משהו.
חשבתי לעצמי שהמחירים בחלק הזה של הארץ ממש כמו בברלין, ותוך כדי המחשבה, במסגד שממול קרא המואזין לתפילה. המוכר הגיש לי את העודף ואז הרים את ראשו והוסיף, "צריך להאמין שיהיה פה שלום, כי חייב להיות. אנחנו צריכים לחיות פה יחד. היהודים, פעם, אני ישנתי אצלם והם ישנו אצלי". הקול שלו רעד והוא המשיך "יש לך ילדים?". "שתי בנות", עניתי. "אז תגיד להן את זה היום שתראה אותן. שצריך שיהיה פה שלום. זה מה שאני אומר לילדים שלי כל הזמן".
אחר כך נסענו, ודם נשפך בירושלים, ובלילה שוב פיגוע דריסה בגוש עציון. ובין לבין עלמה חזרה מבית הספר וסיפרה שהיה טקס זיכרון לרבין. "מה היה בטקס?", שאלתי והיא ענתה "דיברו על זה שאיש אחד רצח את רבין שהיה ראש ממשלה. רבין היה גם זה שהמציא את השלום. והאיש רצח אותו כי הוא לא הסכים עם השלום. וחוץ מזה אסור היה למחוא כפיים במהלך הטקס".
חייכתי אליה והלכנו לטיול קצר בשכונה. "צריך כבר שיהיה פה שלום", אמרתי לה, "ויהיה, למרות כל אלה שאומרים שאף פעם לא יהיה".
שלא תבינו אותי לא נכון, זה בסדר לא להסכים עם מה שכתבתי, שיקראו לזה תמימות, נאיביות, שיגידו שלדעתם השלום רק מתרחק, שהוא גווע, שהוא נרצח כל בוקר מחדש, שאני לא יודע מה. אבל המילים שנכתבו היו מילים מייאשות של אנשים שלא רק ויתרו על השאיפה לשלום שתמיד הייתה כאן (אריק שרון רץ לכנסת עם "רק שרון יבין שלום", ונתניהו הבטיח ש"עושים שלום בטוח") - אלה היו מילים מלאות שנאה כלפי אדם מבוגר שמעז לקוות שיהיה כאן טוב. ערבי ישראלי שמחדיר בילדיו את האמונה בכך שצריך שיהיה כאן שלום, וביקש שגם אני אעביר לבנות שלי את אותו המסר, כדי שאולי יום אחד משהו ישתנה.
אם לא שלום, אז מה כן?
"כל כך בזול קנו אותך, ב-12 שקל נהיית אחד משלהם... מפרנס את האויב", כתב קובי. "שלום יהיה רק כשנגרש מכאן את כל הערבים השמאלנים והבוגדים", כתבה הודיה. "ברגע שננקה את כל הערבים מהמדינה יהיה פה שלום", כתב ניר וחידד "אני לא גזעני. אני שונא את כל הערבים באותה מידה". מנשה הוסיף: "עוד מתקופת התנ"ך מצווה עלינו להשמידם וכך יעשה". "צריך להכחיד אותם אחד אחד, כמו שדאעש עושים", כתב עוז. והחלטתי לחסוך מכם את הקללות, והדברים שאיחלו שיקרו לבת שלי בגלל שאבא שלה העז לקנות מים מינרלים מ"הבוגדים הברבריים".
ניסיתי להבין מתי הפכנו לכאלה, ושאלתי את עצמי מה בעצם מבקשים האנשים שכתבו את הדברים האלה, למה צריך לשאוף לדעתם? על אילו ערכים נגדל את הילדים שלנו? על תאוות המלחמה?
בטייבה היה בתחילת השבוע ניסיון ללינץ'. ערבים רעולי פנים השתוללו ותקפו נהג יהודי מנתניה והציתו את רכבו. היה שם גם איש אחר שהבחין במתרחש כשנסע עם הילדים שלו הביתה, תושב טייבה גם הוא. האיש עצר את הרכב, יצא ממנו, חילץ את הנהג משם, ובכך ככל הנראה הציל את חייו. אני חושש שהגענו למצב שיש לא מעט אנשים שעלולים להתאכזב מזה, זה יהרוס להם את התיאוריה שבנו לעצמם לפיה כל הערבים הם אותו הדבר.
פעם נהגו לומר כאן שכולם בעד שלום, רק שכל אחד רוצה שלום אחר. יכול להיות שאנחנו אפילו לא שם. השנאה, אצל יותר מדי אנשים, בשני הצדדים, הולכת וגוברת על השאיפה לחיות כאן חיים נורמליים.
ולמרות הכל, אני אמשיך לומר לבנות שלי שצריך שיהיה פה שלום, כי מה הטעם בחיים בלי תקווה?