הטור הזה נכתב באחת משלוש השעות הקסומות האלה שמגיעות בלילה. אתה בחדר מלון בארץ זרה, יש לך מלא דברים לעשות, אבל יש שקט, שקט אמיתי. כזה שיש רק אחרי שהקטנות נרדמות.
כמעט בכל ערב, כשהשקט הזה צונח, אני ובת הזוג שלי מביטים אחד בשנייה ואומרים כמעט ביחד: תאר/י לך שהיינו במקום המדהים הזה רק שנינו. בלי הילדות...
כבר כמה שבועות שאנחנו מטיילים בארה"ב עם עלמה, שתחגוג יום הולדת 5 באוגוסט (וששכנעה דודה בסן פרנסיסקו להכין לה עוגת יומולדת כבר עכשיו, כי היא לא תהיה בחגיגות הרשמיות באוגוסט בארץ) ואריאל שבתחילת הטיול חגגה שנתיים. היה ברור לנו מראש שזאת הולכת להיות רכבת הרים עם רגעים קשים ומתישים ורגעים מקסימים ומצחיקים. אין מה לעשות, הן עדיין רואות את העולם אחרת. במטוס, למשל, עלמה דפדפה בחוברת ההוראות למקרה של התרסקות וצהלה בחיוך ענק: " אבא, אני ממש רוצה שהמטוס ייפול למים ותיפתח המגלשה מהגומי. זה יהיה מה זה כיף!".
אז הנה, 10 הדיברות לטיול עם הילדים, ועוד אחת לקינוח. הן לא נכתבו בדם, רק בהרבה קטשופ:
1. חובת סייסטה. היום בטיול כזה, בניגוד לצבא, מתחלק רק לשני חלקים: זה שלפני שנת הצהריים וזה שאחריה. יום אופטימלי חייב לכלול הזדמנות לקטנה לישון קצת, אחרת באחר הצהריים העייפות הופכת את הכל לבלתי נסבל. כל נסיון שלנו להתחכם עם העקרון הזה הסתיים בילדה מעיקה ועייפה וזוג הורים חסר סבלנות.
2. האדם שבבריכה ינצח. אתה יכול לתכנן יום טיול בקפדנות מטורפת. לתזמן את זה שתהיה בדיוק בשעת השקיעה על הצוק הכי גבוה בפארק יוסמיטי או שתגיע השכם בבוקר למפלים הכי מדהימים בשעה שכל בעלי החיים שם. והן? הן רק רוצות להגיע חזרה למלון ולהיכנס לבריכה שלו, כי אין נוף יפה מזה. גם אם מדובר בבריכה מעופשת של מוטל דרכים זול.
3. משפחתי ואנשים אחרים. יש כמה עקרונות יסוד שלעולם לא משתנים: אנשים בני 50 פלוס תמיד יעניקו תשומת לב מיוחדת לשתי ילדות קטנות, החיוכים שלהם אמיתיים. משפחות אחרות עם ילדים תמיד יערכו השוואה של מי יותר נוחים (אגב, תמיד הילד שלך ייצא המוצלח בחישוב. גם אם הוא כרגע צועק ושופך בקבוק מים לתוך התיק). אתה תמיד תקנא בזוגות צעירים בלי ילדים.
4. חפירות. לא ארכיאולוגיות. ילדים הם "חופרים" מטבעם, יש להם המון שאלות והם נוטים להתעכב על דברים שוליים ולהיתקע על שירים מעצבנים במיוחד. רק כשאתה 24 שעות איתם אתה פתאום מבין כמה הם מדברים עם החברים שלהם, וכמה שעות אפשר להקדיש לשיחה על שמלות של נסיכות. בטיול אתה החבר שלהם, הגננת שלהם, סבא וסבתא וכל אדם אחר שהם מכירים. תתמודד.
5. פבלוב היה גאה. טיול כזה הוא למעשה מעבדה ניידת לפסיכולוגיה התנהגותית, בדיוק כמו הניסויים של פבלוב. המטרה: להניע את הילדות - "תגמרי את המסלול תקבלי מדליה", "אם תאכלי ירקות יהיו לך יותר שרירים". אתה עסוק בלבנות עולם שלם של גירויים. אבל בסוף, הילדה רואה צמר גפן מתוק על מקל בדוכן עזוב ומתעקשת לקנות אותו. "אמא!! בבקשה" – "אני לא קונה לך את זה. כבר אכלת גלידה"- "אבל אני רוצה!" – "אז כשתהיי גדולה תקני כזה לעצמך" – "מתי?" – "כשתהיי גדולה. את יודעת מה? אני מבטיחה לך שעוד 30 שנה, כשתהיי גדולה אני אקנה לך" – "אמא! את סתם מבטיחה. עוד 30 שנה את כבר תמותי...".
6. משפחה חדשה. אפשר להתלונן לא מעט על המחיר של טיול עם ילדים, אבל בסוף אתה באמת לומד להכיר את הילדות שלך. אתה לומד ממה הן שמחות, ואיך נראות העיניים שלהן רגע לפני שיפרצו שם דמעות. אתה לומד שהן הרבה יותר חכמות ממה שחשבת ואתה רואה איך בזמן הזה הן גדלות לנגד עיניך, כאילו נכנסו למאיץ חלקיקים משפחתי. ילדה בת ארבע וחצי מביטה בשקיעה ואומרת: "השמש לא שוקעת באמת. רק לא רואים אותה. היא עברה לזרוח בחלק אחר של העולם, בישראל".
7. יש יתרונות לעברית. יש לנו נטייה לחשוב שעברית היא שפה נידחת ולא משמעותית בעולם הזה. בגדול זה נכון, אבל היא מאוד שימושית בחו"ל. יש לא מעט מקרים בהם אתה שמח שאף אחד לא מבין אותך, כמו ברגע ההוא שעלמה הצביע על תייר הודי עם טורבן ושאלה "אבא, למה יש לו סנאי על הראש?". זה לא סנאי, עניתי. ההודי הסתובב בינתיים אל הילדה שהצביע אליו והיא המשיכה: "אז מה זה אבא, זאת מגבת? מה הוא כרגע יצא מהאמבטיה?". הוא רק חייך בנימוס, מזל שלא עבד במלון בגואה.
8. לשקט אין מחיר. אחת הסוגיות הכי מורכבות היא כמה אתה מוכן לשלם בשביל קצת שקט. זה הרי קורה לפעמים שאתה בחדר אחד והן בשני ושקט, שקט מדי. זה יכול להיגמר בציור על קיר או סתם בציור על דף. או במקרה אחר, כשאתה בחנות נעליים, מנסה למדוד זוג ואתה קולט בזווית העין שהקטנה מוציאה בצורה סדרתית את כל הזוגות מהקופסאות שלהם ומערבבת. במקרה הספציפי הזה העמדתי פני תם כאילו לא ראיתי שזה קרה. המוכרת אגב, ידעה שראיתי וחייכה בנימוס אמריקאי מוגזם. ומה עם DVD בנסיעות הרכב? באופן עקרוני החלטנו שאלא אם מדובר בנסיעה מאד ארוכה, זו לא אופציה. יש לזה מחיר של רעש באוטו, אבל בסוף הילדים שלך לומדים להסתכל גם על הנוף מהחלון ובעיקר מדברים איתך בדרך. וחוץ מזה, על הספסל האחורי המשותף, אתה רואה איך הבנות שלך הופכות להיות החברות הכי טובות.
9. צלקות. כשאתה יוצא מהרכב, צופה לעבר עמק אינסופי ויפהפה, עומד כמעט לבד, מתמכר לרגע, ואז אתה שם לב שתוך כדי אתה מזמזם את "איפה איפה איפה איפה איפה העוגה...". פעם, כשהיית צעיר, זימזמת את לנון. היו זמנים.
10. זכרון גורלי. אסור להיכנס למחשבות על מה הן יזכרו מכל הטיול הזה. כנראה שלא הרבה. אריאל בטח לא תזכור כלום ועלמה מרוב חוויות כבר הכל מתערבב לה עד שהיא מספרת לסבתא בסקייפ ש"היינו בדיסנילנד בלאס וגאס" (בעצם היא צודקת, לאס וגאס זה סוג של דיסנילנד). בקיצור, יהיו להן תמונות לזכור מהן, ובעיקר יהיה להן זכרון רגשי של חוויה גדולה עם ההורים שלהם, אלו שתמיד בעבודה.
11. דברים שרואים משם. בסופו של דבר אנחנו אמנם באותו טיול, אבל חווים אותו קצת אחרת. רגע אחד שלא נשכח מהטיול הזה הוא הרגע בו נתקלנו בדב אמיתי, בצד הדרך, באחת השמורות שבהן טיילנו. בת הזוג שלי כמעט בכתה מהתרגשות. יצאנו מהרכב ובהינו בו מסתובב להנאתו. הקטנות הביטו בו בעניין, אם כי נראה לי שציפו לדב צהוב יותר עם צנצנת דבש ביד. הוא היה ממש קרוב אלינו, הפרווה שלו נצצה כל כך שבת הזוג שלי רצתה לנסות וללטף אותו. אבל בכל זאת, מדובר בחיה לא צפויה ודי חזקה, אז שכנעתי אותה שכדאי לסגת לאחור אל הרכב. הדב נעלם אל תוך היער ואנחנו המשכנו לנסוע. "אתה קולט שראינו דב ממש מקרוב. אני עדיין לא מאמינה", אמרה בת הזוג. אחר כך השתרר שקט בחלל הרכב, שקט קסום כזה, שנשבר בקול שהגיע מהמושב האחורי: "אבא", אמרה עלמה, "איזה כיף הג'מבורי בקניון ארנה, נכון?". כל אחד והדב שלו.