אני מתגעגע אליו. זה מכה בי פתאום באמצע יום העבודה. אני חושב עליו ועל מה הוא עושה (סביר להניח שישן), מה הוא מספר (בטח בוכה), במה הוא ואמא שלו משחקים (משחקי יניקה בעיקר), ואני מתגעגע. גם אני רוצה. רק לפני רגע הכרנו וכבר אחרי שבוע הפרידו בינינו. בעצם לא ממש, יש לנו הרי כמה שעות טובות בערב אותן הוא צריך לחלוק גם עם אחותו הגדולה, ועוד קצת זמן איכות בשעות הקטנות של הלילה בהן אני קם להחליף לו ולהרים אותו לגרעפס. אולי איכות זאת לא בדיוק המילה כי אני כבר מת לחזור למיטה, אבל אם זה הכי טוב שאצליח לקבל, אז מבחינתי זה זמן איכות. לפחות עד שנהיה מדינה נאורה מספיק כדי להבין שגם גברים במדינה הזאת צריכים לצאת לחופשת לידה.
הימים היפים בחיי
כשעלמה נולדה, בחודשיים הראשונים לחייה, עבדתי מהבית ככתב במשרת פרילאנס. המשמעות: אני מנהל לעצמי את הזמן ובוחר כמה עבודה לקחת על עצמי (השכר בהתאם כמובן). יכולתי לצאת להפסקה קלה כדי לעשות לה אמבטיה, לשים את העגלה לידי בזמן שהיא ישנה, לתת לאשתי לנוח באמת ולהרים אותה לגרעפס (את עלמה, כן?). יכולתי להציץ עליה מדי פעם ולקלוט שזאת הבת שלי, ובגדול, להיות אבא נוכח לילדה שלי בימים הראשונים שלה בעולם הזה. תגידו שהם לא מבינים עוד בשלב הזה, אני זוכר את הימים האלו כבין היפים שהיו לי בחיי.
לא אשקר, אחרי זמן מה, הסידור הזה גם הקשה עליי לעבוד וכבר רציתי לצאת למשרה מחוץ לבית. ולמרות כל התפיסה הליברית שחשבתי שיש בי, דווקא אז הבנתי שאמהות יישארו אמהות עם אינסטינקטים אמהיים שלנו פשוט אין, ושאנחנו, הגברים, בשורה התחתונה, נותרנו ציידים – אבל בשביל שזה ישתנה משהו אחר חייב להשתנות.
אני עובד במקום שמפרגן להורים, אמהות ואבות, וסביר שהיו מאפשרים לי להישאר עוד בבית אם הייתי מבקש, אבל העניין הוא שאף אחד לא היה משלם לי על הימים האלו. וכאן המדינה חייבת להתערב.
חודש זה מספיק וכנראה שגם אפשרי
במדינות מתוקנות ברחבי העולם אבות מקבלים חופשה מיוחדת לרגל הולדת התינוק. לא שבוע, לא שבועיים, אלא חודש של ימי חופשה בתשלום ולפעמים אפילו יותר. ישנן מדינות שבהן גם מעודדים בדרכים שונות את הגברים לנצל את ימי החופש האלו. כן, שם כבר הבינו שלא רק אמא צריכה להיות בחייו של התינוק, אלא גם אבא'לה. ומה אצלנו? גבר יכול לצאת לחופשת לידה, אבל זה יהיה על חשבון חופשת הלידה של בת זוגו, שגם ככה נחשבת קצרה בין המדינות המפותחות בעולם.
מחקרים מראים שבמדינות הללו, גברים שבאמת מנצלים את ימי החופש מרגישים מחוברים יותר לילדים שלהם, וגם בשלב מאוחר יותר נותנים מקום גדול יותר למשפחה שלהם על חשבון העבודה ולא להיפך כפי שקורה במדינתנו הקטנטונת.
האבסורד הכי גדול הוא שכאן, במדינת ישראל, מעסיקים דווקא מחוייבים לאפשר לעובדים שלהם, בדרך כלל הגברים ביניהם, להתנתק לחודש בשנה ממטלות העבודה. הם אפילו עלולים להיפגע קשות אם לא יאפשרו זאת. קוראים לזה מילואים, והמדינה דואגת לשלם לאבות ישראל עבור הימים האלה, ואפילו מפרגנת במענקים. אז אם אפשר לעשות זאת כדי להכשיר אותנו למלחמה הבאה, שבה יש סיכוי שנקפח את חיינו ולא נחזור למשפחות שלנו, אני מאמין שאפשר לתת בדיוק חודש אחד (באמת שלא צריך שלושה, אנחנו לא נשרוד את זה) בכל הולדת תינוק כדי לבנות את הדור הבא של המדינה הזאת. סביר שהוא יהיה דור טוב יותר, ובהחלט גם שוויוני יותר.