אם יש משהו שאני מתמודדת אתו יותר מאשר אמהות לבנות זה ללא ספק המריבה על השלט. שנים רבות העברתי בחיי עד שהשלמתי עם מעמדי בסדרי העדיפויות של בעלי המתוק מול השלט של הטלוויזיה. שנים עצובות בהן ניסיתי לדרוש את מקומי ונכשלתי. ברגע שהאדון התיישב, בלי שאשים לב, השלט היה בכף ידו. הייתה תקופה שחשבתי שהוא פשוט קוסם - באופן פלא, מבלי שהרגשתי בכלל, זה כבר היה אצלו. מדהים. ברבות השנים, יצרתי לי עוד ארבעה גברברים קוסמים שיעמידו אותי במקומי על פני השלט. קרב שהיום הכרזתי עליו כאבוד.
אני רואה איך הם מחבקים אותו, איך הוא משרה להם נחת ובטחון ותוהה אם אפשר או צריך להשליך משהו על האחיזה בשלט כהשוואה לצורך המוטבע בגברים להוביל ולשלוט במתרחש סביבם.
החלטתי, לכבוד חופשת הפסח הרוויה בצפייה בטלוויזיה, לרכז את עשר המכות שבין הילד ושלטו:
1. אחרי שאחד מילדיי בחר את הערוץ בו החליט לצפות, גם רעידת אדמה לא תזיז אותו. כשיש ארבעה בנים, לא כל תכנית מקובלת על כולם ותמיד מתנהל ויכוח קולני על התכנית שבה הם יצפו יחד. האחד שגילה יכולת מנהיגות וסחף אחריו את האחרים לצפייה בערוץ המשודר לא יקום כדי לשתות כוס מים ולא ילך לשירותים. לרוב, עם הופעת הכתוביות על המסך, אותו בר מזל יקפוץ ממקומו וירוץ במעלה המדרגות תוך שהוא צועק "פיפי, פיפי, פיפי!!!"
2. לפעמים כדי לעצור את הריבים בנוגע לתכנית שתשודר, אנחנו מחליטים על 'תורות'. בכל פעם מישהו אחר יחליט על תכנית ואסור לאחרים להתלונן עליה. זה לא עוצר את התחנונים של כולם לבחירת התכנית שהם רוצים לראות. אבל מה גיליתי? שכדי לנקום את נקמתו, הקטן שבחבורה מוכן לצפות בערוץ הכנסת במשך חצי שעה והעיקר שהאחים הגדולים יחלקו את התחושה שהותירו בו כשבחרו סדרה באנגלית שדורשת תרגום בעוד שהוא עוד בכיתה א' ולומד לקרוא.
3. כשאחד הילדים נאבק על זכותו הבסיסית לאחוז בשלט הטלוויזיה, לא מופעל במוחו כל היגיון בריא אחר. לפעמים אני בטוחה שגם אם אציע לו טיול מאורגן בשילוב ביקור במרכז של מלחמת הכוכבים תמורת חזקה קבועה בשלט אגלה שוב שאני בדרגה ירודה בסדרי העדיפויות מול השלט הארור.
4. אם על ארבעה אחים דיברה התורה אז אצלנו בבית, החכם הוא זה שמסתיר את השלט רגע לפני שאני שולחת את כולם לישון כדי שבבוקר הוא יהיה זה שיקום עם החזקה בו.
5. אין דבר שמאחד את הגברים של הבית מאשר ערוץ הספורט או משחק של הלייקרס. כשהם יושבים ביחד וצופים במשחק של אנשים מבוגרים המוסרים אחד לשני כדור ומנסים לקלוע אותו לתוך טבעת ברזל, אני עומדת מהצד ומחייכת אליהם לרגע בנחת.
6. עוצמת השמע של תכניות מתעצמת עם השעות. מוקדם בבוקר, כשהבית שקט, אני יורדת ורואה אותם מרוכזים בתכנית כשעוצמת השמע עומדת על 13 וכולם נהנים. חמודים. לאחר מכן מתחילים הריבים והצעקות על התכנית הבאה שתשודר וכשמגיעים להחלטה העוצמה כבר עומדת על 18. בשעות אחר הצהריים אני כבר מקמטת את המצח במצוקה וכשבעלי המתוק חוזר הביתה מהעבודה ומרים צעקה כדי שינמיכו, הם עשויים להוריד את העוצמה מ-100 ל-99 ולחשוב שעשו לנו טובה.
7. לפני שבוע, בעלי ואני השארנו את הילדים לבד בבית ויצאנו לכמה שעות. מה גיליתי? שאם יש להם טלוויזיה ושלט, אני יכולה גם לצאת לטיול מחוף לחוף בארצות הברית והם בכלל לא ישימו לב שיצאנו מהבית. הפסקת חשמל של חמש דקות לעומת זאת, תגרום להם מצוקה נוראית שתוביל לטלפון מיידי ולשאלה "איפה אתם? מתי אתם חוזרים?"
8. כמו שאומרים שה-40 זה ה-30 החדש ואומרים ש"נרדמו?" זה ה"ערה?" של הנשואים, אז "לך תראה טלוויזיה" זה ה"סתום כבר את הפה" החדש.
9. כשהייתי ילדה, אמי הייתה צריכה לגרור אותי ממשחקי הרחוב ובדרך כלל זה היה מלווה באמרה כמו: תהיי קצת בבית, כל היום את בחוץ. היום אני מוצאת את עצמי מביטה באוחזי השלט ונאלצת לומר להם: תצאו קצת החוצה, כל היום אתם בבית. כשהייתי ילדה, תכניות הילדים שודרו כששודרו ובין לבין היינו נאלצים לצאת לרחובות ולשחק. היום בכל רגע נתון אפשר למצוא משהו מעניין שמשודר ומתאים לילדים בכל הגילאים ואם זה לא משודר ברגע המסויים בו מנסים להפיג את השעמום אז יש את ה-VOD.
10. המכה האחרונה והקשה מכולן היא תקלה טכנית. אם יש משהו שמפחיד אותי לפני תחילת כל חופש ממסגרות הלימוד היא תקלה בממיר, נתק של אינטרנט, מחשב שלא עולה ו/או מסך טאבלט שבור. בחיי שזאת יכולה להיות מכה של ממש. טפו חמסה שום בצל, שלא נדע מצרות.