זוגתי מתמחה בכאב, אני מתמחה בסיוטים. בכל פעם שמשהו נתקע, ננעץ, נחתך או נפגע, מיקה רצה אליה. רק איתה היא יכולה להירגע. אני, לעומת זאת, ממונה על תחום בריאות הנפש – אנשים שצועקים ברחוב, דודים נחמדים מדי שרוצים לגנוב את ארוחת הצהריים, כלבים שחושפים שיניים וגופי מים שאין לדעת מה יש בתוכם. כן, גם כשאלה מופיעים היא רוצה להירגע עם אמא שלה. אבל היא מקבלת אותי. חלוקת אחריות.
עבודה, איזה כיף
אני כבר יודע להבדיל בין סוגי הבכי של הבת שלי, והבכי של הפחד הוא המטריד מכולם. סדרה של התנשפויות שהולכות ומתגברות, מלוות בגניחות של תסכול ומבטים מהירים לצדדים. היא מנסה למצוא דרך לברוח. זה הבכי שנכנס לחלומות שלי. בעיקר כי אני שומע אותו כל הלילה. "על איזו טראומה בדיוק יש לך להתבכיין?", אני נוזף בבתי בזמן שאני מנסה לשכנע אותה להירדם שוב. "הרי את זו שחוטפת לאחרים את הצעצועים רוב הזמן".
אבל כל החיבוקים והמלים המרגיעות עוזרים רק לכמה רגעים. הסיוט הבא כבר במקומו, ומיד הוא יגיע גם אלי. אני בוהה בתקרה בחושך ומחכה לו, מפחד להירדם בטעות. אם עוצמים עיניים היא בוכה. אם מתאפקים היא תמשיך לישון עד הבוקר. כמובן שאין לי סיכוי. היא שוב בוכה.
"ביום שישי אני צריך לעבוד כל הערב", אני מבשר לזוגתי. "אולי תיסעו לסבא ולסבתא כבר אז, וככה הם יוכלו לעזור לך בערב?". אני מרסן את עצמי ברגע של אי הוודאות לפני שהיא משיבה, אבל השמחה כבר מתחיל להרעיד את כל הגוף שלי כשהיא אומרת: "אפשר לעשות את זה, אם זה מה שאתה רוצה. תוכל לישון".
מעולם אחר צהריים של עבודה לא נראה מפתה יותר. יום לפני כן אני עורך רשימה מסודרת של דברים שצריך לעשות, כדי שאמצה כל רגע של חופש: לאכול חבילה שלמה של קרקרים, לשמוע מוזיקה שיש בה דיסטורשן דווקא ברדיו שליד המיטה, לצפות בסדרה החדשה של דיויד סימון, לדבר בטלפון בשעה שבה בדרך כלל משכיבים את מיקה, לאכול עוד חבילה של קרקרים, לקרוא את כל העיתון ברצף וללכת לישון.
והדובדבן שבקצפת: לא להתעורר עד השעות המאוחרות של הבוקר. דיסנילנד לא תוכל להציע לי בילוי איכותי יותר.
שיט, המזוודה
הרגע המיוחל מגיע אחרי יום שלם שבו ניסיתי להיות בן זוג השנה. זוגתי, מאוששת ומלאת כוח, אני מאמין, מורידה את בתנו אל המכונית ומארגנת אותה לנסיעה. אני משליך את כל התיקים למושב האחורי וכמעט מתניע בשבילה. סוף סוף הן נוסעות.
אני נכנס הביתה בדילוגים קלים. קפיצה קלה לארון, והנה חבילה הקרקרים קורצת לי משם. "לא תמרח על זה משהו?", אני שואל את עצמי. "לא! אני אוהב את זה ככה", אני עונה בהתרסה. הלעיסה מעבירה לי את הזמן בנעימים כל הדרך הארוכה אל שולחן המחשב בחדר השינה. ברגליים על השולחן אני כבר מרגיש כאילו עשיתי הכל. מעין מקדמה של ההנאה. בחיוך נינוח אני מסתכל על החדר, ומגלה באמצעו תיק גדול מלא בבגדים. בדיוק אותו התיק שהייתי אמור להכניס לאוטו אבל שכחתי ממנו לגמרי.
אני רוצה להיזכר בזה בעוד שעתיים, אבל מפחד שזוגתי תבין שעשיתי את זה בכוונה. אני מתקשר אליה. "את צריכה לעבור שוב בבית", אני אומר בקול שאמור להיות משוחרר. "שכחת פה את הבגדים שלכן".
אין לה שום כוונה לעשות את זה. בתנו פתחה במהומות סטודנטית במכונית והטלפון שלי היה התירוץ המושלם לקצץ מהנסיעה הסיוטית שלושת רבעי שעה שהיו מביאים את זוגתי אל קצה גבול השפיות. כשהיא נכנסת הביתה היא לא מושיטה יד אל התיק. היא נותנת לי את מיקה ומתיישבת על הספה. "אנחנו נשארות פה הלילה", היא נאנחת.
ונסיים בסיוט
מקדמת ההנאה שקיבלתי חצי שעה קודם לכן מתפוגגת והופכת לקשר הדוק של החמצה שמכאיב בדיוק מתחת לריאות. "תעופו מפה", הן המלים היחידות שאני יכול לחשוב עליהן. גם מתוך האכזבה אני מבין שזו בחירה גרועה של מילים. במקום אני נוהם, "אני צריך לעבוד", והולך אל החדר, משאיר את זוגתי לרדוף אחר בתנו, שמתרוצצת הלוך ושוב בסלון, עדיין עצבנית מהנסיעה הבלתי רצויה.
באותו הלילה, על המיטה שתכננתי לישון עליה באלכסון, אני בוהה בתקרה. הסיוט הבא של בתי מתקרב, אבל אני עדיין בשלי. במפתיע, זוגתי מאבדת רק עכשיו את הסבלנות שלה. "אולי תגיד כבר את מה שאתה רוצה להגיד ונגמור עם זה?", היא תובעת בקול עייף. "כמעט הצלחתי לישון ואת לא יכולת לתת לי את זה", אני נובח. "כל מה שרציתי זה שלא תהיו פה, ובמקום להתאמץ בשבילי, חזרת הביתה".
"לא רצית שנהיה פה", היא ממלמלת. "אז למה לא אמרת לי את זה קודם?".
"קצת פחדתי", אני מודה. "בצדק", היא עונה בקול קר. השקט שמשתרר נצמד אל שנינו, לא מאפשר לנו לזוז דקות ארוכות. רגע לפני שהתשישות מכריעה אותנו, סיוט חדש גורם לבתנו לבכות.
לטור הקודם: אסור לאבא להיות חולה?
לכל הטורים של נמרוד מירום
העדכונים הכי חמים ישירות לנייד:
שלחו את המילה "מבזק" למספר 5000 ותתחילו להתעדכן