בקרוב ייגמר המשחק. רשויות הרווחה יפרצו את דלת הבית וייקחו את בתנו. זוגתי עוד תנסה להתנגד. אני אגיד כמה מלים כדי לשכנע אותה שאני לצידה, אבל לא אתאמץ יותר מדי. הם צודקים. כל דקה שהילדה איתנו היא לא מקבלת את הצרכים הבסיסיים שלה. כמו כל הורים מזניחים התעסקנו בזוטות כמו לנסות ולחבק אותה, להעניק לה סביבה בטוחה ולהרחיק מזיקים מהבית. שכחנו להאכיל אותה.
ראשונה עלתה על זה האחות בטיפת חלב. כבר כשהיא העיפה במיקה מבט בוחן ראשון אפשר היה להבחין בדאגה שלה. היא סקרה אותה מלמטה למעלה ולשווא ניסתה למצוא מקום שבו אפשר לצבוט אותה. אבל החיפוש נכשל, כצפוי. כמו טובי הספורטאים, לבת שלנו אין גרם מיותר בגוף. אילו רק הייתה יכולה לעמוד, היא הייתה מתחרה באולימפיאדה.
השקילה הוכיחה את החששות הכי גרועים של כולם. "היא ירדה במשקל כמעט ב-300 גרם", בישרה לנו האחות ומיהרה להוסיף, "דווקא בגובה היא ממשיכה להתקדם". הרמז היה ברור. אם הגובה של מיקה היה תלוי בנו, היא הייתה חוזרת להיות עובר.
נשארה עוד מכה אחת להנחית. ההשוואה. "היא נמצאת באחוזון עשר", אמרה האחות. כלומר, 90 אחוז מהתינוקות בישראל שמנים מבתנו. בפעם הקודמת היינו בדיוק באמצע. האיזון המושלם בין גובה למשקל. עכשיו הפסדנו. נכשלנו. בבדיקה הבאה היא כבר יוצאת מהטבלה ועוברת להגדרה של תת-משקל. אולי כדאי שנפסיק לנעול את הדלת, כדי שהעובדת הסוציאלית שתבוא לחטוף אותה מידינו לא תצטרך להתאמץ.
אולי בכל זאת?
בדרך הביתה אנחנו קונים את כל תחליפי המזון שהשוק החופשי יכול להציע לנו, וכמה שאסורים לילדים בגילה. הכל כדי להעלות קצת בשר על עצמותיה הקלילות של מיקה. אנחנו ממהרים הביתה ומיד מושיבים אותה אל כיסא האוכל ומנסים לפתות אותה בבלילת דייסה מלאה במיטב הכימיקלים המשמינים. אבל היא, כמה מפתיע, לוטשת עיניים אל תיבת הצעצועים שלה. "עשית בושות בטיפת חלב", אני גוער בה. "תתחילי לאכול עכשיו". זוגתי מסתכלת עלי בפליאה. "צודקת", אני עונה לה לפני שהיא מספיקה לדבר. "היא עדיין לא מבינה. צריכים לעשות מעשה".
ביד אחת אני מדגדג את מיקה בבטן וברקע שהיא מתחילה לצחוק היד השנייה נועצת את כפית הדייסה בפה שלה. היא מביטה בי בהפתעה ובעלבון. למזלי, את אמנות היריקה היא עוד לא למדה לגמרי, והאוכל נשאר לה בפה. בפעם הבאה היא מבינה בדיוק מה אני רוצה. הדגדוג לא מעורר שום תגובה והכפית המתקרבת נתקלת בפה סגור, חסום הרמטית, שנע מצד לצד כדי להתחמק ממזון תועה שאולי ישוגר לעברו.
"זה טעים", אני מסנן, מכווץ לה את השפתיים כדי לפתוח אותן ומכניס פנימה את הכפית בכוח. מבט נוסף אל הצלחת מגלה שיש עוד דרך ארוכה לפנינו. לידי, אני מזהה סימני שבירה אצל זוגתי. בתושייה לא אופיינית אני פוקד עליה לצאת מהמטבח. "היא רק מסתכלת עלייך ולא רוצה לאכול". היא צופה כיצד היא משכנעת את עצמה ששום פשע ממשי לא יתרחש אם היא לא תראה מה קורה, ועוזבת את המקום.
"נשארנו שנינו", אני אומר לבתי. שקט מתוח משתרר במטבח. לפתע אני מבחין שבעצם מיקה לא שותקת. הפה שלה פתוח. מחכה. אני מקרב אליה את הכפית והיא מכניסה אותה לפה כאילו אהבה דייסה מאז ומעולם. כפית נוספת מגיעה ותוכנה נעלם אל תוך בטנה של בתי. ועוד כפית. ועוד כפית. עם כל אחת שמתקרבת לעברה, נראה שהיא מתלהבת מהאוכל יותר ויותר. ניצחון קולינרי.
רק שלא תהיה שמנה
במקום לחגוג, אני עוצר. אני מזהה את דפוס ההתנהגות הזה. את הפגם הזה באישיות היא קיבלה מהצד שלי, ללא ספק. לא רבים יודעים את זה, אבל אני איש שמן. ייתכן והעובדה שאין לי כרס או כל תכונה אחרת של בעלי עודף משקל מצליחה להסוות את זה, אבל זה חלק בלתי נפרד מהאישיות שלי. להתרחב עם כל נגיסה.
מכיוון שאני איש שמן, אני יודע אמיתות פשוטות שאחרים מסרבים להכיר בהן. קוביית שוקולד אחת היא עלבון. כמו לתת למישהו שהלך במדבר טיפת מים אחת. את הטעם האמיתי של השוקולד מגלים רק בסוף החפיסה. לפעמים רק בסוף החפיסה השנייה. עוגיות מכל סוג שהוא טעימות באמת רק כשהן באות ברצף. האכילה שלהן נמדדת בזמן, לא בכמות. אכלת רק שתיים, שברת את המחזור. אין בזה לא טעם ולא ריח. ריבת חלב היא משהו שאפשר, אולי אפילו מומלץ, לשחות בו. המלים מתוק ומדי לא יכולות באמת להתחבר במשפט אחד.
אחרי שהבנתי את המציאות הזו, הבנתי שהמשוואה עבורי ועבור בני מיני היא פשוטה: או שאוכל את כל הממתקים שיש בעולם כולו, או שלא אוכל אותם בכלל. למזלה של זוגתי, בחרתי באפשרות השנייה.
אני צופה במיקה מושיטה ידיים בהתלהבות אל הדייסה, מחכה לכף הבאה שלה. אני כבר רואה שם חבילה של שוקולד עם ביסקוויטים שנעלמת בתוך שעה, דיאטות שמתחילות בכיתה ו' וחיפושים בארונות הבית אחרי ממתקים חבויים. צריך לעצור את זה כשהיא קטנה, אני מחליט ושופך את כל מה שיש בצלחת לכיור. בתי מתחילה להתלונן בצליל שמשמעותו אחת: איפה האוכל שלי? "עזבי", אני אומר לה. "אני מעדיף אותך רזה מדי".
>> לטור הקודם: אהובתי האחת והיחידה
>> לכל הטורים של נמרוד מירום