ביום שנחזור לישראל אני אשב ברכבת מנתב"ג עם נבו וניצן ואגיד להם תראו, אתם מאמינים שכולם פה מדברים בעברית? ואז אני אגיד לטל שיט, לא חשבנו על הקטע הזה, וישר אגיד לבנים ברצינות תקשיבו, כולם פה מדברים בעברית, אי אפשר יותר להגיד דברים על אנשים מולם כי הם מבינים ויכולים להיעלב, צריך לדבר בשקט. ואז אני אחשוב לעצמי שאיזה כיף, אפשר לחזור להגיד שיט בקול רם, למשל אם נשפכים לי כל המטבעות מהארנק על הרצפה באמצע הסופר, אפשר להגיד שיט או פאק או כססססס ואף אחד לא יחשוב שזה מזעזע.
אבל רגע, בעצם למה שניסע ברכבת ביום שנחזור לישראל? שנתיים לא היינו בארץ, מה, לא יבואו לקחת אותנו מהשדה? לא יחכו לנו עם כל האחיינים ובלונים ושלטים? בטוח יחכו. אבל אולי עדיף שלא כולם יבואו, זה לא שבאמת נוכל לדבר עם כולם או להתפנות למישהו, נהיה אחרי יממה של נסיעות ושנתיים שלא היינו, בטח נהיה אוברוולמד. אין מילה בעברית לתאר הלם כזה. וואו, אני הולכת לחזור פלצנית, כל מילה חמישית שלי תהיה באנגלית, איזה פאדיחות.
באמת גרנו במדיסון?
"זה כמו בצבא" מישהי אמרה לי לא מזמן, כשסיפרתי לה שבזמן האחרון התחלתי לדמיין איך יראה היום הראשון שלנו בחזרה בבית, "את עוברת את קו פרשת המים – ואז ברגע שאפשר לראות את הסוף, מתחילים לחשוב עליו".
ואז הפנטזיות נהיו עוד יותר מפורטות, והתחלתי לצייר בראש את היום הראשון בדיוק, שעה לשעה, איך נגיע במטוס ואיך ניכנס לבית של ההורים שלי, ואיפה נשב ומי יהיה איתנו שם. אנחנו בטח ניכנס עם האוטו לקיבוץ ויהיו לי כאלה קוצים בתחת, ונסתכל החוצה מהחלון וכל דבר יראה לנו שונה, מה תמיד הייתה פה כיכר? ואיזה שיפוץ מטורף עשו פה! ואם יעבור במדרכה מישהו שהוא לא ממש חבר שלנו אבל כן מכיר אותנו אני לא אדע מה לעשות, לעצור להגיד שלום? לנפנף מתוך האוטו? לעשות כאילו לא ראיתי?
אני נוסעת במדיסון ומדמיינת איך זה יהיה לנסוע בכביש בישראל. אני בטח אסתכל החוצה ואתפעל מזה שקיים עולם בו כל השלטים בעברית, או שבעצם אני לא אתפעל מזה אלא רק ארגיש שאני אמורה להתפעל, אבל בעצם הכל כבר ייטשטש, ההבדלים ייטשטשו, אני אנחת וחצי שעה אחרי זה אני כבר לא אזכור איך זה מרגיש לחיות שנתיים שלמות בלי אף שלט בעברית. מעניין אם אני בכלל ארגיש איזשהם הבדלים, בנהיגה, בסוגי המכוניות שעל הכביש. אני רוצה לזכור את ההבדלים, בא לי להיות מסוגלת להגיד, היי, במדיסון אף נהג לא היה עושה דבר כזה, במדיסון המדרכות בכלל לא נראות ככה, אבל משום מה נראה לי שברגע שאני אהיה שוב בישראל המוח שלי מיד יאמץ בחזרה את הסטנדרטים של ישראל. אולי עדיף ככה.
אומרים שלחזור זה כמו עוד רילוקיישן, שלוקח זמן להתאקלם מחדש. אבל אני לא מאמינה לזה, אני מדמיינת שזה יהיה כמו לחזור מטיול ארוך – תוך יומיים נשכח שבכלל נסענו והכל יחזור להיות רגיל ואפילו קצת משעמם. החיים יהיו חיים כמו שזה חיים, שגרה ויציאות משגרה וחוזר חלילה, ומהר מאוד נתעסק בהרדמות ובקביעות של אירועים משפחתיים בשבת ונשכח שזה לא מובן מאליו שהמשפחה פה ושצריך להתרגש מזה.
אבא, תכין לי קפה?
מצד שני, אני יודעת שאני ללא ספק אחזור אחרת. חכמה יותר ובוגרת יותר וחזקה יותר ועם פי מיליון יותר פרספקטיבה משהייתה לי קודם על החיים בישראל. לא פרספקטיבה מתנשאת כזו בקטע של לדעת שקוואקר זו לא מילה נרדפת לשיבולת שועל, אין בכלל מילה כזו, זה השם של החברה האמריקאית שמוכרת שיבולת שועל והיא עוותה על ידי הקהל הישראלי שהפך אותו לשם גנרי למוצר, אלא פרספקטיבה מלומדת. כי כשאני אחזור אחרי תצפית של שנתיים על המקום הזה ועל התרבות שלו, שבישראל אנחנו חושבים שאנחנו מכירים אותה אבל אנחנו לא באמת מכירים, אני אוכל להגיד שטעמתי על הקצה של הציפורן את האמריקאיות. וברגע שטעמת תרבות זרה אתה חוזר לתרבות שלך ואתה מסתכל עליה פתאום מכיוון חדש; אחרי שנתיים באמריקה אני יודעת שתהיה לי תמונה חדשה בראש של הישראליות ושל הישראלים, לטוב ולרע. זו תהיה בעצם אותה תמונה שהייתה לי בראש מאז ומעולם, אלא שעכשיו היא תהיה בזום אאוט מטורף, וזה ייראה לגמרי אחרת.
אני רוצה גם לחשוב שלחזור לארץ יהיה גם קצת כמו התחלה חדשה. לא באמת, אבל אולי רק טיפה: אולי זו הזדמנות לנקות קשרים שנשארו מכוח האינרציה, לנקות הרגלים גרועים. השנה האחרונה, למשל, לימדה אותי כמה המשפחה הגרעינית שלי היא כוח וכמה אינטריגות חברתיות ואגו זה משעמם ומבזבז אנרגיות. נורא בא לי לחזור לארץ ולשמר את המסקנות האלה, לא להיגרר מהר לריכולים ולתככים, להתעלות מעל, להיות בזכות עצמי. אני אומרת את זה, אבל כשאני חושבת על היום הראשון בבית אני לא מצליחה להתאפק ושואלת את עצמי אם יהיה לנו שלט "ברוכים הבאים" מהחברים על הדלת. או עוגה. בטח לא, עדיף לא לטפח ציפיות כי אני אתאכזב.
נראה לי שמה שאני הכי ארצה ביום הראשון זה רק לשבת על הספה בסלון ושאבא שלי יכין לי קפה, ואולי כדאי לי להודיע מראש לכל החברים שלא לבוא מיד לפגוש אותנו כי אנחנו צריכים קצת זמן להתאפס. אבל יותר הגיוני שאני אגלה תוך יום יומיים שלא עולים אלינו לרגל בהמונים, ושאמנם כולם נורא מתרגשים שחזרתי אחרי שנתיים, אבל בסופו של דבר אני זו שמתרגשת מזה הכי הרבה.
"הזמינו אותי לכנס באוניברסיטת תל אביב בינואר", טל אמר לי פתאום אתמול.
"אתה תיסע?" שאלתי.
"אני לא אסע שוב בלעדיכם. הפעם ניסע כולנו לשבועיים".
איזה כיף, נוסעים לביקור. כמה מרגש יהיה לפגוש את כולם! מעניין איך זה יהיה. אני יכולה להתחיל לדמיין את זה פרט לפרט, אבל אולי קצת חבל על הזמן. הבעיה עם פנטזיות היא שאין להן קשר למציאות. לא משנה כמה השקעת בהן, הן נעלמות פוף ככה בשנייה. מכל פנטזיית "יום החזרה שלי אחרי שנתיים שלא הייתי בארץ" נשאר לי בקושי "יום החזרה שלי שמונה חודשים אחרי הביקור האחרון", וזו פנטזיה הרבה-הרבה פחות מסעירה ומעניינת.
שלושה דברים שבטוח יטרידו אותי בימים הראשונים של החזרה לישראל
ענייני טלפונים – צריך יהיה לוודא שכל השיחות שלי בוואטסאפ עברו למספר הישראלי, שהתמונות מגובות למרות שהחלפתי סים, שכל אנשי הקשר נשמרו. סיוט.
ענייני הבדלי שעות – עד שהצלחתי להמיר בעל פה מה השעה בארץ לפי השעון של ויסקונסין, לעשות את הפעולה ההפוכה ייקח לי טונה של ריכוז וישרוף לי את המוח לגמרי.
ענייני ציוד – חילקנו את כל הציוד שלנו למשפחה לפני שנסענו, ועכשיו אנחנו נצטרך חלק ממנו בחזרה, אבל אני לא בטוחה שזה בכלל לגיטימי לבקש. קסדות האופניים של נבו וניצן אצל גיסתי (וחברתי הטובה), ואולי הן כבר בכלל קטנות על הבנים ולא רלוונטיות, אבל אם הן כן טובות – איך אני מבקשת אותן ממנה? זה נשמע קטנוני, יאללה, נקנה חדשות, אבל למה בעצם שאני אקנה חדש, זה שלי, ואני צריכה לקנות הכל עכשיו, שייקנו הם חדש, הם שניהם מהנדסים.