קאמפ שלום ולא להתראות

ביום שני בבוקר אני ונבו עמדנו וחיכינו נרגשים לסקול באס הצהוב שיגיח מעבר לפינה. נבו עמד עם תיק גב של נבחרת ברצלונה (מישראל) וכובע מצחייה אדום של הוויסקונסין באדג'רס (מאמריקה) ואני החזקתי את תיק האוכל שלו, כי כמה ילד בן חמש וחצי יכול לסחוב. האוטובוס הגיע, וילדה ג'ינג'ית בת 16 במכנסיים מאוד-מאוד קצרים ירדה ממנו.

"אני מישל", היא אמרה, ואני אמרתי לנבו, "אתה רואה – בדיוק כמו שאמרנו".

התכוננו לבוקר הזה. מאז שרשמנו את נבו לקאמפ שלום, מחנה הקיץ של הקהילה היהודית של מדיסון, חששתי שההתחלה לא תהיה קלה. לא האמנתי שנבו יסכים פשוט לעלות על אוטובוס עם אנשים זרים ולנסוע ככה אל הלא נודע, הוא לא ילד שמתמסר בקלות והוא גם דומה לי, יש לו צורך בשליטה. חיכיתי שהוא יביע התנגדות או יודיע לנו שהוא לא מתכנן ללכת בלעדינו, אבל באופן מפתיע השבועות עברו והקיץ התקרב ונבו גילה רק התלהבות והתרגשות. כדי להקל עליו את מה שחשבתי שיהיה קשה, ביקשתי מהנהלת המחנה לדעת איך יקראו למדריכה שתהיה על האוטובוס שלו וסיפרתי לו עליה מראש. "קוראים לה מישל והיא תהיה טינאייג'רית וסופר קול", אמרתי לו, והבטחתי שאחרי נסיעה קצרה הוא יגיע למחנה ושם יפגוש את החברים שלו מהגן. ברגע האמת נבו היה נראה נינוח, הוא חיבק אותי בקצרה ועלה לאוטובוס.

"זה הלך בקלות", אמרתי בהתפעלות למישל הג'ינג'ית, והוספתי שזה היום הראשון שלו בקייטנה, ובבקשה שתשים עליו עין ותעזור לו למצוא מקום באוטובוס.

"כן כן", היא נפנפה אותי. ניסיתי לחפש את נבו כדי לעשות לו שלום מהחלון, אבל החלונות של האוטובוס הצהוב היו מושחרים ולא ראיתי כלום, והאוטובוס נסע.

בארבע ועשרים אחרי הצהריים חיכיתי לו באותה הנקודה. האוטובוס הגיע ונבו ירד ממנו עם התיק על הגב והכובע על הראש ותיק האוכל ביד, ועל הפנים היה לו חיוך גאה ומבויש. "כיף", הוא אמר את התשובה הרגילה כששאלתי איך היה היום. אני יודעת שכדי שהילד ייתן תשובה משמעותית וגם ירגיש שבאמת מתעניינים בו לא כדאי לשאול "איך היה" אלא שאלה יותר ממוקדת, כמו "מה עשיתם היום מעניין" או "איזה מדריך אתה הכי אוהב", אבל לא יכולתי להתאפק. אחר כך, בלי ששאלתי, הוא סיפר לי איך בבוקר עלה על האוטובוס ופתאום שמע מישהו קורא לו נבו, וזו הייתה איבי, החברה שלו מהגן, והוא התיישב לידה. הוא סיפר עוד כמה דברים ונראה בסדר גמור, אבל שעה אחרי שנכנסנו הביתה הוא התמוטט על השטיח והתחיל לצרוח שהוא שונא את קאמפ שלום ושהוא לא הולך לשם יותר לעולם.

"זו העייפות וההתרגשות, היה יום עמוס מלא דברים חדשים, זה בטח יעבור לו תיכף", לחשתי לטל.

"אני מבין בדיוק מה אתה מרגיש", טל אמר לו, "ואני אלך איתך לקאמפ כל יום עד שאתה תגיד לי שאתה לא צריך אותי יותר". הרמתי אליו את העיניים בהפתעה. "כשאני הייתי בכתה א' בכל יום מישהו מהקיבוץ נסע איתי לבית הספר, כי לא הסכמתי ללכת לבד במשך שנה שלמה", הוא המשיך לדבר עם נבו, "אני יודע בדיוק איך אתה מרגיש".

גם אני חשבתי שאני יודעת. אולי זה כי אנחנו קיבוצניקים, אבל הפעם הראשונה בה אני עליתי על אוטובוס מלא בילדים זרים הייתה כשהייתי בת 10 או 11, לא חמש. זה היה נורא, אני זוכרת בדיוק את הלחץ המשתק הזה שאולי אני לא אדע מתי לרדת, שאני לא אדע בדיוק לאן ללכת, שאין לי אף אחד שאני מכירה שאני יכולה לשאול.

שמחתי שטל פעל מתוך אינטואיציה והרגשתי שזה נכון שנהיה שם בשביל הילד, שזה טוב שהוא ידע שאנחנו לא זורקים אותו לבד לגמרי למים הקרים. אבל אחרי כמה שעות נזכרתי שיש סיבה שהורים לא הולכים עם הילדים שלהם לכל מקום כל הזמן, והיא לא רק בגלל שהם צריכים ללכת לעבודה: אנחנו לא רוצים שהילדים שלנו ירוצו אלינו שנחזיק להם את היד בכל פעם שהם נתקלים בקושי, הם צריכים ללמוד איך להתמודד בעצמם, להתגבר. מצד שלישי, זיהיתי שרמת החרדה הפעם הייתה באמת גבוהה, ורציתי לתת לנבו גב, בטחון שממנו הוא יוכל לגייס את הכוחות כדי להתמודד וכדי להתגבר.

מי שונא את קאמפ שלום?

"תשמעי, הוא צודק", טל התקשר אליי למחרת אחרי כמה שעות עם נבו בקייטנה, "יורד גשם, אז הם יושבים 250 ילדים בני 5-10 בתוך האנגר ענק בתנאים של פליטים, אי אפשר לשמוע את מי שיושב לידך מרוב רעש". הוא סיפר שקשה עדיין להבין מי המדריך של מי, כי הילדים כל הזמן עוברים בין תחנות. "למרות שבחוץ היו 15 מעלות וגשם הם בכל זאת נכנסו לבריכה", אמר לי כשחזר בסופו של דבר עם נבו הביתה.

"חתיכת לזרוק אותו למים הקרים", אמרתי.

"מי שונא את קאמפ שלום?" נבו שאל והצביע. "גם מחר אחד מכם בא איתי", הודיע לנו.

"לא, לא אני", טל הסתכל עליי בבעתה, "להיות יום שלם במסגרת של הילד שלך זו צלקת נפשית רק בגלל השעמום, אני לא חושב שאני מסוגל לעשות את זה שוב".

"רוצה לבחור בובת פרווה מהבית שתבוא איתך? או דמות של גיבור על?" ניסיתי להיות יצירתית.

"Human!" נבו רקע ברגל. "אני מוכן לנסוע בבוקר באוטובוס עם איבי, אבל בדרך חזרה היא לא נמצאת על האוטובוס ואת תבואי לקחת אותי כי אני לא עולה עליו לבד!".

למחרת בבוקר הוא עלה על האוטובוס והזכיר לי שוב שקבענו שאבוא לאסוף אותו בסוף היום. כשהגעתי למחנה מצאתי 250 ילדים יושבים על דשא ענקי, ומולם עומדים 10 מדריכים עם מכנסיים קצרים מאוד-מאוד ומבצעים שיר שיכול להיות מטופש מאוד או מצחיק מאוד, תלוי בן כמה אתה. נבו היה זרוק על הדשא בין כולם עם כל הציוד שלו, אבוד וחסר אוריינטציה. הסתכלתי עליו מרחוק ורציתי קצת לבכות. מסביבו 249 ילדים צרחו את המוטו "איזה יופי – יופי טופי" שלוש פעמים ברצף, בהתלהבות שאפשר להבין רק כשאתה בכתה ה' או ו' ואתה מתחיל לחשוב שלהיות צרוד מרוב צריחת סיסמאות זה מגניב, והילד בן החמש וחצי שלי נראה כל כך קטן. הוא ילד עצמאי ובוגר, אבל מישהו צריך לשבת לידו, מישהו צריך לתת לו יד כשעוברים ממקום למקום, לפחות בימים הראשונים. שמחתי שבאתי.

"מה זה מצווה?" צעקו המדריכים.

"מעשה טוב!" ענה קהל הילדים.

"מה זה מענטש?".

"איש טוב!".

"מחברים אותם יחד – מצווה מענטש! איי סיי מצווה - יו סיי מענטש! מצווה! מענטש! מצווה! מענטש!".

נבו לא השתתף במורל, הוא ישב ובהה. החברים שלו מהגן נראו לי הרבה יותר נינוחים ממנו. אולי זה באמת קטע של עירונים, חשבתי לעצמי. אני זוכרת שבתור ילדה קיבוצניקית יצא לי להיות עם ההורים שלי במשחקיות בעיר, וקרה לי לא פעם שילדות זרות היו ניגשות אליי ושואלות אותי אם אני רוצה להיות חברה שלהן. תמיד הייתי בהלם מזה. "בכלל לא ידעתי איך מדברים עם ילד שאתה לא מכיר", סיפרתי לטל.

"את יכולה בבקשה לעלות איתו ולעזור לו למצוא את החברה שלו איבי כדי שהוא יוכל לשבת לידה?" ביקשתי ממישל המדריכה כשהאוטובוס הגיע בבוקר שלמחרת. "כן בטח, מיד", היא ענתה לי בלי להסתכל עליי בכלל. קיוויתי שהיא באמת עשתה משהו. כשהגעתי אחר הצהריים לאסוף את נבו מהקייטנה המצב כבר נראה הרבה יותר טוב: הפעם הוא הראה לי את המדריכים שלו וציין את השמות שלהם, ואפילו ניגש למדריך של קבוצה אחרת ושאל אותו שאלה בלי למצמץ. "הוא בסדר גמור", הודעתי לטל, "המשבר נגמר. בשבוע הבא הוא הולך לבד וחוזר לבד".

איי סיי מצווה

במהלך סוף השבוע ניסינו לא לדבר על המחנה בכלל. "איי סיי מצווה יו סיי מענטש", נבו שר, וכולנו שיתפנו פעולה וענינו "מענטש" בכל פעם שהוא צעק "מצווה".

"אנחנו נצטרך עכשיו לעזור לו לרדת מהעץ שהוא טיפס עליו", לחשתי, "לילד יש אגו, הוא לא יודה בקלות שהוא בעצם כבר אוהב את הקאמפ". ובאמת, כמעט רגע לפני שהסופ"ש נגמר, נבו נזכר. "מחר אתם באים לאסוף אותי! אני לא עולה על האוטובוס בחזרה לבד!" התחיל לבכות.

"מחר אתה תצליח לעלות על האוטובוס לבד ואנחנו נחכה לך כשתחזור", אמרתי לו.

"אתם לא מאמינים לי! אף אחד לא מאמין לי!" הוא השתטח על הרצפה.

"אני מאמינה לך שאתה מפחד לנסוע לבד באוטובוס, זה באמת נורא מפחיד", ניסיתי להגיד בשיא הסבלנות. "יכול להיות שזה לא יהיה לך כיף. אבל אתה יכול לעשות את זה, אתה מסוגל, אתה תתגבר ואתה תהיה מאוד גאה בעצמך שהתגברת".

"I guess שאני נוסע מחר לבד באוטובוס!" הוא אמר פתאום בבת אחת ומשך באף, ואני ראיתי שהוא כבר גאה.

ביום שני בבוקר נפרדתי ממנו כשהוא עלה לאוטובוס, איבי מסמנת לו מהחלון הפתוח איפה היא יושבת. "היום נבו גם יחזור אתכם בהסעה, אנחנו לא נאסוף אותו יותר", אמרתי למישל בגאווה, "תני לו בבקשה תשומת לב, תראי שהוא בסדר", ביקשתי, והיא שוב לא הסתכלה אליי ופלטה "כן, כן" לא מחייב ולא מרגיע.

כשנבו חזר הביתה אחרי הצהריים לא שאלתי אותו איך היה היום בקייטנה.

"מה עשיתם היום מעניין?" שאלתי ולקחתי ממנו את תיק האוכל.

"המדריכים עשו לנו מופע ואני אספר לך משהו שאת לא תאמיני", הוא אמר, "למדריכים יש קונקטד בריין! אחד בוחר מספר והשני יכול לנחש איזה מספר הוא בחר".

"אדיר!" התלהבתי, "ואיזה מדריך אתה הכי אוהב?"

"ממממ... את מישל מהאוטובוס", הוא השיב.