"ניסיתי לתאר כמה האמריקאים שונים מהישראלים ויצא לי מסמך שנאה", אמרתי לטל במבוכה, "זה לא אמור היה להיראות ככה, אני לא שונאת אותם בכלל. מה יש לשנוא אותם?"
כשהגעתי הנה לפני שנתיים חשבתי שאמריקאים הם מזויפים ומתלהבים ומטומבלים. עכשיו אני מבינה מאיפה מגיעה המטומבלות, התרגלתי לווליום של ההתלהבות והזיוף כבר לא מרגיש לי כל כך צורם. וזו כמובן הכללה גסה ולא מתיימרת: יש לי חברים מקומיים שהם לא שום דבר מהדברים האלה, ויש אנשים שאני מכירה שהם כן.
באמת, אין מה לשנוא אמריקאים. אפשר קצת לצחוק עליהם, אולי טיפה לרחם או לחוש עליונות, ולזכור שהם מרגישים בדיוק אותו דבר כלפינו, הקופים גסי הרוח מהמזרח התיכון. הם מוזרים, האמריקאים, מוזרים ממש. יש להם קטעים שבחיי, לך תבין. תרבות הצריכה מושרשת בהם בעומקים שאנחנו בכלל לא מסוגלים לתפוס, כי כשאבא שלי אכל לחם שחור בצנע בשנות החמישים בני גילו באמריקה כבר אכלו דגני בוקר מעובדים לארוחת בוקר; הקפיטליזם והנצרות שלהם עיצבו אצלם תפיסות של אינדיבידואליזם ושל חרדה לפרטיות שזרים לנו, וגם הכסף תופס אצלם מקום הרבה יותר משמעותי בחיים מאשר אצלנו, עד כמה שזה נשמע בלתי אפשרי. ובקיצור, הם שונים מאיתנו – הערכים הבסיסיים שלהם שונים משלנו וגם האופן בו הם מתקשרים שונה. אחרי שנתיים באמריקה ניסיתי לתאר קצת את השוני הזה, ובעזרת עוד כמה ישראלים מרחבי היבשת יצרתי את הרשימה הזו, שאמנם נראית כמו מסמך שנאה – אבל היא ממש לא. אני לא שונאת אותם בכלל, להיפך, אני אתגעגע לאדיבות שלהם ולסדר שלהם ולטארגט שלהם ולנהיגה בכבישים שלהם ולגוגל קניות שלהם, אני אתגעגע להרבה דברים.
במשך שנתיים צפיתי בהם, פיענחתי את הקודים שלהם, ניסיתי לתקשר איתם, למדתי לחקות אותם. גיליתי איך עושים דברים אחרת, העשרתי את נקודת המבט שלי בפרספקטיבה חדשה. אני עצובה שזה נגמר.
לרגע זה לא סותר את העובדה שאני כבר לא יכולה לחכות לחזור לדבר בשפה שלי, ואני לא מתכוונת לעברית.
רוצים להגיב באופן אישי? אפשר במייל: mishtadreget@gmail.com