לפני שבוע שלומית ואני ישבנו במגרש השעשועים הקבוע ובהינו באמא שאנחנו לא מכירות. היא ישבה בספסל מולנו והיא הייתה מדהימה: היה לה שיער בלונדיני מסופר קצר בתספורת מגניבה, היא לבשה מכנסיים מחויטים בצבע שחור ונעלה עקבים גבוהים, היו לה משקפי שמש מושלמים ובאופן כללי היא נראתה כאילו יצאה מזו'רנל, הכי לא אמא של מדיסון ויסקונסין.
"את יודעת, לפעמים אני חושבת שגם את ואני יכולות להיראות כמוה", שלומית אמרה לי אחרי ששמה לב שגם אני מסתכלת, "יש לנו נתונים טובים בסך הכל, זה רק עניין של השקעה ושל סטייל. אבל למי יש כוח?".
"ברור", אמרתי לה, ולפני שהספקתי להגיד עוד משהו, היא אמרה: "את יכולה לכתוב על זה! על איך להפוך ממוזנחת למטופחת".
לפני שנתיים, כשעברנו לאמריקה, הייתי בת 34 והייתי בשיא שלי מבחינת מראה חיצוני. בדיוק סיימתי את פרויקט המייקאובר שלי: כל המלתחה שלי נבחרה על ידי סטייליסטיות או אושרה על ידי עורכות אופנה שניטרלו אותה מבגדים שעדיף לי בלעדיהם, השיער שלי טופל על ידי הספר הכי מוכשר בישראל והייתי הכי רזה שהייתי מאז גיל 20. הוכחתי לעצמי שאני יכולה להיראות ממש סבבה אם אני טיפה משקיעה בזה, ואז הגעתי לכאן וגיליתי שזה לא פשוט לשמר את זה לבד בעצמי.
לא מצאתי פה ספר נורמלי, לא מצאתי לחם קל ולא הייתה לידי מנטורית שתגיד לי עם איזה צבעים של שמלות אפשר לנעול סנדלים שחורים. שמתי לב שאני מתחילה רגרסיה, והיה לי קשה להקפיד על סטנדרט גבוה כשהסיבה היחידה לצאת מהבית הייתה לקחת את הבנים לגן או מהגן, לשחק בפארק או מקסימום לקניות בטארגט. אז ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל כששלומית אמרה את מה שהיא אמרה הבנתי שהצלחתי לבטל בשנתיים את כל השדרוג. הבנתי את זה גם בליל הסדר, כשלבשתי שמלה ואריק הסתכל עליי ואמר: "היי, את נראית די טוב".
"והרגע גילית את זה?" שאלתי.
"האמת שעד עכשיו לא הסתכלתי עלייך".
בגדי כושר זה סמל סטטוס
כשחושבים על זה, כמעט שנתיים שלא שמעתי מחמאה על איך שאני נראית. המראה שלי נהיה פה לא רלוונטי, לא בעיניי וכנראה שגם לא בעיני אחרים. אני לא יודעת למה זה, אולי בגלל שבאמריקה מה שאני עושה זה בעיקר להיות אמא? בגלל שבאמריקה פחות אכפת לי מה חושבים עליי? או שאולי בגלל שמסביבי כולן נראות זוועה לפחות כמוני? מדיסון היא לא עיר של נשים מטופחות במיוחד, היה מאוד קל לחזור לטרנינג עם הכתמים. רוב האימהות פה לובשות בגדי ספורט כל הזמן, גם כשהן לא בדרך לאימון, ואם הן לא לובשות בגדי ספורט הן לובשות ג'ינס ועליו מגפיים חומים.
"שמת לב שהאמריקאיות הולכות עם בגדי חדר כושר סתם ככה?" שאלתי פעם את שלומית.
"ברור, זה הסטייל פה", היא אמרה. "במדיסון יש אווירה של בריאות וכושר, ולא מתאמצים פה יותר מדי להתלבש. אבל אלה לא 'סתם בגדי חדר כושר', אלה מותגים יקרים ומוקפדים מאוד".
"את היית מסתובבת ככה אם לא היה לך אימון באותו היום?" שאלתי.
"בחיים לא", שלומית אמרה, "זה יהיה מוזר".
נכון, נזכרתי, יש דיבור כזה של הישראלים על האמריקאיות שלא מעיזות לצאת מהבית בלי מכנסי יוגה של לולולמון. לפני שהגעתי לאמריקה חשבתי שמכנסי יוגה זה שרוואל או בגד רפוי ושאנטי אחר – רק פה קלטתי שכשאמריקאים אומרים מכנסי יוגה הם מתכוונים לטייטס ספורטיבי ("לגינגס" הם קוראים לזה פה, טייטס זה גרביונים ואסור להתבלבל). בכל כלבו גדול יהיה מתחם של "אקטיב וור", בגדי ספורט, וזה כולל חוץ מלגינגס גם מגוון של טופים צבעוניים וכמובן גוזיות שמתכתבות איתם, מכנסי טרינינג מגניבים, הודיס שזה סווטשירטס ומעילי ווסט תפוחים. אני אף פעם לא הסתכלתי אפילו על האזורים האלה בחנויות, הבאתי איתי מישראל אחלה בגדי חדר כושר ולא עלה בדעתי לקנות לי חדשים בשביל איזו מטרה אחרת.
"בגדי חדר כושר זה קטע של אימהות אמריקאיות, רואים את זה גם בניו יורק ובאל איי, זה הטרנד הנוכחי, לא רק במדיסון", אמרה לי חברה שלי עינב, ישראלית שחיה בניו יורק שהיא גם היסטוריונית של אופנה. "זה סמל סטטוס, כמו ג׳יפ של מרצדס".
"זה טרנד רק של אימהות?" התעניינתי. "באמת לא ראיתי סטודנטיות לבושות ככה. וגם לא מבוגרות".
"גם הסטודנטיות שלי לובשות אקטיב וור, אבל זה לא יהיה לולולמון", היא ענתה. "אלא שלעומת האימהות, הרבה מהסטודנטיות באמת הולכות לחדר כושר, או סתם לא צריכות להתלבש כמו מבוגרות כי אין להן עבודה. טרנד האקטיב וור נראה פחות טוב על בנות 40, וזה נראה לי עצם העניין: זה לבוש של אמהות, ושל אמהות לא עובדות, כי זאת העבודה שלהן. זה בעצם לקחת את מראה האמא המרוטה ולשדרג אותו עם בגדי עבודה מושקעים".
"אם אנחנו כבר מדברות", ניצלתי את ההזדמנות לעוד שאלה, "תגידי, מה זה הקטע הזה פה שאסור ללבוש לבן בחורף? מישהי העירה לי על זה ולא היה לי מושג על מה היא מדברת, אז עשיתי גוגל וגיליתי שזה הדבר הכי ידוע".
"את בת אצולה?" עינב שאלה אותי. "כי אם לא, את יכולה ללבוש לבן בחורף. המנהג הוא לא ללבוש לבן אחרי לייבור דיי שנחגג בתחילת ספטמבר, והמקור שלו הוא בעילית הניו יורקרית של המאה ה-19. היום זה לא משהו שממש מקפידים עליו, אלא אם את מהמילייה של איוונקה טראמפ".
משטר הבוטוקוס
חשבתי שהעולם הוא כפר גלובלי, שכולנו צופים באותן סדרות ועוקבים אחרי אותם אתרים, שלהיראות טוב בישראל אמור להיות פחות או יותר אותו הדבר כמו להיראות טוב באמריקה - אבל אני מגלה עוד ועוד הבדלים בתרבות היופי. הנושא הזה עלה שוב כשישבתי עם נמרוד במופע מחול בו השתתפו בין היתר גם רקדניות פלאס סייז.
"תראי את הרקדניות האלה", נמרוד לחש לי, "איך אף אחד לא מתרגש מזה שהן ממש לא נראות כמו הרקדנית הקלאסית הדקיקה".
"כן זה מאוד יפה", הסכמתי.
"איפה בישראל היה דבר כזה? בארץ ישר אנשים היו שואלים למה הן מרשות לעצמן להיראות ככה ועוד לעלות ככה על במה", הוא הוסיף.
"מה", שאלתי, "אבל פה בארה"ב אין משטור של נשים ואידיאל יופי בלתי אפשרי שמכתיב לכולן להיות רזות?" הופתעתי.
"יש", הוא אמר, "אבל מצד שני יש פה אתוס עמוק של אינדיבידואליזם, שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה. לאף אחד לא אכפת, זה לא עניינו של אף אחד, זה הגוף שלך וזו בעיה שלך".
הייתי חייבת לשאול את עינב המומחית גם על הנושא הזה. "ברור שיש פה אידיאל יופי", היא ענתה לי, "והאמריקאים נוקטים בפעולות הרבה יותר רדיקליות מאשר הישראלים לתחזק אותו. אבל נמרוד אמר לך נכון – לא יתערבו פה בחיים של מישהו אחר. לא יחנכו אותך. זה משטור עצמי נטו".
"מה, איזה פעולות רדיקליות למשל?" התעניינתי.
"ניתוחים פלסטיים למשל", היא אמרה. "אני לא מכירה כאן מישהי בגילי, חוץ מהפמיניסטיות באקדמיה, שלא עשתה בוטוקס. ורוב הסטודנטיות שלי, מיינד יו, ילדות בנות 19 שעוד אין להן קמטים, כבר מזמן במשטר בוטוקס, לרוב בעידוד ההורים. גם אנורקסיה ושאר הפרעות האכילה הרבה יותר נפוצות כאן, כמו גם שאיבת שומן, עוד הליך ניתוחי שעושה רושם שהוא מעין מתנת יומולדת 16 מאד מקובלת באמריקה".
אולי בגלל האינדיבידואליזם הזה כבר כמעט שנתיים שלא השקעתי במראה החיצוני שלי. לאף אחד לא היה אכפת, אז גם לי הפסיק להיות אכפת; זה היה די נוח ונעים שאף אחד לא מסתכל עליך. חשבתי על זה שברגע שהגענו לביקור קצר בישראל בחורף האחרון - פתאום כולם דיברו על איך שאני נראית.
"את נורא רזה, איך את כל כך רזה? מה את אוכלת?", אמרו לי כל הזמן ובכל מקום, ורגע לפני ששמחתי מישהי הוסיפה שלפני הנסיעה לאמריקה האבות בבריכה היו מסתכלים עליי, אבל עכשיו אני כבר רזה מדי.
אני לא בטוחה מה אני מעדיפה, לא להתעסק במראה שלי בכלל או להתעסק איתו כל הזמן. החלטתי לנסות את טרנד בגדי החדר כושר, אולי זו יכולה להיות פשרת ביניים טובה בין מוזנחת למטופחת.
"היית היום בזומבה?" לירון בחנה אותי כשנפגשנו בפארק אחרי הגן.
"לא", עניתי.
"אז את הולכת אחר כך לזומבה?" שאלה.
"לא", עניתי וחיכיתי לראות מה היא תגיד עכשיו, אבל אז בעלה הצטרף אלינו ואמר לי שלום. חיכיתי, אבל הוא לא אמר כלום.
"אתה לא שואל אותי אם אני הולכת לחדר כושר?" שאלתי.
"לא", הוא אמר.
"כי זה נראה לך לבוש סביר לצאת ככה מהבית, נכון? כי כולן כאן מתלבשות ככה?" שאלתי אותו.
"לא, כי לא הסתכלתי עלייך", הוא ענה בחיוך מתנצל.