סליחה אדוני, איפה הסקס הבא בבקשה?

 רק כשעמדתי מול הקופה עם עגלת הקניות העמוסה ופנקס הצ'קים ביד הבנתי שיש לי בעיה, אבל כבר היה מאוחר מדי. הפעם באתי מוכנה, לא התכוונתי להסתבך שוב עם בעיות אשראי. שלפתי עט, הרגשתי שניצחתי את המעמד, רכנתי למלא את הפרטים של הצ'ק ואז קלטתי שאני אמורה לכתוב את הסכום במילים כשתור של קונים מחכה ומסתכל עליי. כאילו שאני יודעת איך כותבים את המילה "מאה" באנגלית, שלא לדבר על המילה "שתיים", מה מגיע שם קודם, ה-W או ה-O? הסתכלתי לצדדים, לא הייתה ברירה. חייכתי באומללות אל הקופאית ושאלתי אותה אם היא תהיה מוכנה לעזור לי ולכתוב את הסכום במילים על הצ'ק במקומי. וכך עמדתי, אישה בשנות השלושים לחייה שמתפרנסת מכתיבה, והמתנתי שהקופאית בסופר תכתוב בשבילי חמש מילים באנגלית.

אקסקיוז מיי אינגליש פליז

תמיד הייתי חלשה באנגלית, אומרים שזו בעיה ידועה של קיבוצניקים. אנשים חושבים שאני סתם מגזימה עד שהם שומעים אותי מדברת; אני גרועה על אמת, ממש גרועה, אין לי ווקבלרי ואין לי גראמר ואני לא יודעת לא לכתוב ולא לקרוא, ולכן חשבתי ששנתיים בארצות הברית יכולות להיות הזדמנות מעולה לשפר את נקודת אכילס הזו שלי ודמיינתי את עצמי חוזרת לארץ אינגליש ספיקר שיכולה סוף סוף לכתוב בקורות החיים שלה שהיא שולטת באנגלית ברמת שפת אם, או לפחות ברמה טובה מאוד. אבל עברו כבר כמעט 5 חודשים, ואמנם למדתי ש-pedestrians זה הולכי רגל ו-arrow זה חץ ו-merge זה להשתלב לתוך התנועה (נחשו לאיזה מבחן למדתי בחודש האחרון), אבל הקצב לא מספיק טוב. בקרוב נשלים רבע מהתקופה שלנו פה, ואני ממש לא רבע ברמת שפת אם.

לפני כמה שבועות התקשרתי למוקד הרפואי שלנו וניסיתי לעשות שלושה דברים: 1. לקבוע תור לרופא עור, 2. לבדוק אם ניקוי אבנית כלול בביטוח שלנו, 3. לשאול את רופאת הילדים של נבו וניצן למה הקקי שלהם כל כך מסריח. "אקסקיוז מיי אינגליש", פתחתי את השיחה עם המוקדנית שכמובן ענתה לי באופן אוטומטי ש"יור אינגליש איז פרפקט". דווקא ידעתי לבקש דרמטולוג ולא סקין דוקטור, אבל בזה בערך תמו ההצלחות שלי. המשפט "האם כלול ניקוי אבנית בביטוח שלנו" לא קלח ממני, כמו שאפשר לתאר, בצורה הכי חלקה. אבל רגעי הקסם האמיתיים היו הניסיונות שלי להסביר באנגלית לאחות בטלפון את שאלה מספר 3. בחיי שהייתי רוצה להיות זבוב על הקיר של החדר בו הסתובבתי כמו לביאה סמוקה וסיפרתי שהגננות אמרו לי שלבנים יש קקי עם ריח יוצא דופן, ושהן מכירות קקי של ילדים וזה לא נורמלי ואולי כדאי לי לבדוק את זה, ושאני חושבת שהתזונה שלהם השתנתה כל כך בחודשים האחרונים וזה סביר שייקח זמן לחיידקי העיכול להתאקלם, ושגם אבא שלהם חושב שזה הדבר הכי מטופש שהוא שמע בחיים ושהגננות כנראה לא הריחו קודם יציאה חיונית של ילד ישראלי בריא שאוכל גם ירקות ולא רק מזון מאבקות אינסטנט, אבל אולי בכל זאת כדאי לקחת דגימה רק כדי לדעת שאין שום בעיה או איזה טפיל, וכל זה באנגלית. סגרתי את הטלפון אחרי בערך רבע שעה של שיחה והרגשתי כאילו נשרו לי כל השיניים מהפה. האחות, אגב, התייעצה עם הרופאה שקבעה שריח אינו אינדיקציה לבעיית מעיים ושהבנים שלי בסדר גמור.

או כשניסיתי לבקש אקמול צינון בבית המרקחת של טארגט. אני לא מכירה את המותגים המקומיים, אז ביקשתי כדור (פיל?) לחום (פיבר?) אבל גם לקירור (קולד?). שם נתקעתי, כי אני לא יודעת איך אומרים נזלת ולא צינון, ושיעול אני חושבת שאני יודעת אבל לא ממש מעיזה להגיד כי אני לא בטוחה איך מבטאים את זה נכון. והפרצוף של הרוקחת היה כל כך מעליב שכמעט אמרתי לה "תקשיבי גברת, אני דווקא אדם רהוט מאוד", אבל אני לא יודעת להגיד רהוט באנגלית.

ואנחנו בסך הכל באמריקה, מה היה קורה אם היינו נוסעים לפוסט דוקטורט בצרפת או בשוודיה? אולי זה היה דווקא פחות מתסכל בשבילי, כי לא לדעת להרכיב אפילו משפט אחד בסיסי זה משהו אחד, אבל לדבר בשפה ברמה נמוכה ועילגת, בלי היכולת להתנסח או להתחכם או להתבדח או להעביר רעיון טיפה מורכב – זה הרבה יותר מסרס. באנגלית אין לי אפשרות להיות שנונה, ועל ציניות בכלל אין מה לדבר: האנשים פה לא מבינים מתי אני צוחקת, חלקם חושבים שאני מוזרה. אני כמו שמשון הגיבור בלי מחלפותיו, כמו רקדנית שקשרו לה את הרגליים.

אחרי כמה פעמים בהן אנשים חייכו אליי בנימוס במקומות הלא נכונים בשיחה הבנתי שהם פשוט לא מבינים מה אני אומרת. ויתרתי על המון סמול טוקס בגלל מגבלת השפה, וזה גילה לי כמה הרבה מלל מיותר שפכתי לעולם עד היום. במספרה אני פשוט נמנעת מההערות חברמניות מפגרות כי אני לא יודעת איך להגיד אותן באנגלית, אז אני פשוט שותקת, ומסתבר שהפטפטת המיותרת לא חסרה לאף אחד.

איפה המשגל הבא בבקשה?

אבל אתמול שמחתי לגלות שזו לא רק אני, שגם לדוקטורים יש קשיים. "בטסט נהיגה שלי כמעט אמרתי לבוחן 'נקסט אינטרקורס' (משגל) במקום 'אינטרסקשן' (צומת). זה פשוט נשמע נכון", הודה טל. "מסתבר שבמשך כל הסמסטר השתמשתי באופן עקבי מול הסטודנטים שלי במילה הלא נכונה, רציתי להגיד eternal שזה נצחי ואמרתי internal שזה פנימי. זה בגלל שבחינוך שלנו שמו דגש רב על האכלת חיות במשק החי והקצו לזה חלק גדול ממערכת השעות השבועית שלנו", הוא ניסה לחפש הסבר, "זה כנראה בא על חשבון לימודי אנגלית".

"את יודעת שאני מתקשר למקומות ומבקש משהו, הרבה פעמים אומרים לי 'סר, אתה יכול בבקשה לחזור שוב על המשפט האחרון שלך? לא הצלחנו לקלוט מה אמרת'", הוא סיפר. "את חושבת שאי אפשר להבין אף מילה של הסינים שלוקחים איתך שיעורי אנגלית? אנחנו נשמעים בול כמוהם".

לפחות אני יודעת שלבנים שלי יהיה מבטא אמריקאי מושלם. הם עדיין לא מדברים אנגלית (כבר ארבעה חודשים שבכל שיחת טלפון אמא שלי שואלת מה עם האנגלית של הבנים ואני אומרת שהם יודעים לספור עד עשר והיא אומרת לי שכבר סיפרתי את זה בשיחה הקודמת), אבל הם כבר מתקנים את האנגלית שלי. "לא אומרים סטופ איט, אומרים סטאפ אט", נבו מסביר לאמו המהגרת המפגרת, ובזכותם גם גיליתי שעד היום אמרתי לא נכון פיש (יש לבטא פש), באטמן (בטמאאאאאן) או את השם פיליפ. הייתי בשוק כשהבנים חזרו מהגן וסיפרו שיש ילד חדש ושקוראים לו פֶלַאפּ. כאילו, זה אפילו לא דומה לאיך שאני מבטאת את זה. זה ממש פיגור. למה אנחנו בישראל חושבים שאומרים פיליפ? למה אנחנו מבטאים מילים כל כך שונה מאיך שאמורים לבטא אותן? מה הבעיה שלנו? מה, לא ראינו פרינדס ושמענו אותם קוראים לו "ראס" ולא "רוס"? למה אנחנו ממשיכים לקרוא לו רוס? ומי המציא שלאלסה המסכנה קוראים "אלזה"? מביך.

אבל מה שיהיה עוד יותר מביך זה לחזור לארץ ולהגיד אלסה כשמסביב כולם אומרים אלזה ולצאת מגה פוצית. טוויסט בעלילה: אני חושבת שאני כבר מעדיפה להיות עילגת.

>> בפעם הקודמת חיפשתי באופן נואש עם מי לאכול ארוחת יום שישי