לא מזמן התראיינתי לאתר אינטרנט כלשהו, והמראיין, שהיה גבר צעיר וכנראה גם ללא ילדים (בינתיים), שאל אותי אם כאמא עשיתי טעויות בגידול ילדיי.
אני חושבת שאת השאלה הזו הורה לא היה שואל אותי, כי כהורים אנחנו יודעים מצויין שאנחנו עושים טעויות; אם לא באותו רגע, אז אחרי שעתיים, חודשיים או שנתיים.
זוכרת את פניו הפגועות של בני
אחרי שהפנמתי את הרעיון שאני עושה טעויות בחינוך ילדיי (ובחיים בכלל...) הייתי צריכה להחליט מה אני עושה עם הידיעה הזו. היו שגיאות שעליתי עליהן בזמן ולכן הספקתי להתנצל, למשל: האשמתי את בתי שלא למדה למבחן חשוב כי הייתי בטוחה שהיא עם החבר'ה בשבט (הצופים היו חלק מאוד משמעותי בחיי ילדיי) אבל מתברר שהיא כן למדה, ואפילו חרשה, עם חברה.
או כשהפעלתי מכבש לחצים על בת אחרת שלי ללבוש בגד מסויים שנראה לי ממש יפה עליה והיא נכנעה לי (כנראה כדי שארד ממנה כבר) וכעבור כמה ימים סיפרה לי בתי השנייה שכמה חברות צחקו על הקטנה ועל הבגד הלא אופנתי שלה.
אני גם זוכרת רגע שבו התפרצתי על אחד מבניי. הייתי עצבנית ומוטרדת, הוא נדנד לי על משהו שהוא רוצה ואני שאגתי עליו בעוצמה שממש לא תאמה את הנדנוד המינורי שלו. אני זוכרת את פניו הפגועות.
אוף עליי! אני זוכרת את ההרגשה - שהיא גם פיזית ולא רק רגשית - שעברה בי בכל אחת מהפעמים האלה. הידיעה שמה שעשיתי לא היה נכון ולא ראוי, ושהילדים שילמו מחיר בגלל העקשנות או הרגזנות או חוסר הקשב שלי. אלו, ועוד רבות כמותן, השגיאות והטעויות עליהן יכולתי להתנצל.
התנצלות פירושה: "גם אמא היא בן אדם"
אני חושבת שהתנצלות היא כמו פלסטר. למה? כי הפצע כבר שם, הילד כבר כאב, התוצאה של התגובה הלא מוצלחת שלי כבר התרחשה; אבל בכל זאת זה פלסטר, ויש בו את מעט הנחמה של בקשת הסליחה.
בקשת סליחה מילד היא מסר חזק מאוד שנובע, לדעתי, מתוך אומץ ליבו של ההורה ולכן כך הוא גם מתקבל על ידי הילד. אם הסליחה נאמרת מתוך כוונה, הילד מבין שההורה מצטער באמת, ומבט העיניים בין השניים הוא עוד קשר ביחסים. המבט הזה הוא בונה אמון, והוא גם אומר - "אני אבא/אמא שלך ואני גם בן אדם".
בשיחה הזו עם המראיין אמרתי לו - "שמע, עשיתי המון טעויות בגידול ילדיי ואני אמא נהדרת".
"איך זה?", הוא שאל. אסביר גם לכם: אני חושבת שאין פה פרדוקס ואין פה דבר והיפוכו, כי חוץ מהדברים הלא נכונים שעשיתי, עשיתי המון דברים טובים: הייתי אמא חמה; שיחקתי איתם המון; החברים של הילדים היו בונים אצלנו אוהלים בסלון בין כיסאות פינת האוכל והמעקה של המרפסת; אפשרתי לכל אחד ללכת אחר נטיות לבו (ציור, צופים, ריקוד, דרמה); תמיד היה בבית כלב (ולפעמים גם דגים, אוגרים, שפנים ותוכים); נתתי לילדיי המון חופש וגם ידעתי לדרוש אותו בנחישות; הם עצמאיים מגיל צעיר ואחראיים (זה חלק קשה בהורות, להניח לילדים ללמוד מתוצאות מעשיהם. הרי בדרך כלל אנחנו מנסים למנוע מהם את הכאב של מעשיהם הלא נכונים); הם מכבדים את עצמם ואת הזולת; הם היו תלמידים בסדר גמור בבית הספר (בין בינוני למצוין, תלוי באיזה גיל מדובר); הם קוראים ספרים; בעלי חוש הומור, וחלק מהם בוכה בסרטים (כמו אמא).
הילדים שלי הם אנשים טובים ובוגרים, ואם הטעויות שאני עשיתי בגידולם ובחינוכם ירדפו אחריהם יום אחד – הם יידעו לטפל בהם.
מכירים את המשפט - "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה"?
ככה זה: אנחנו עושים טעויות והילדים משלמים את המחיר. אבל אני יודעת שאם שיני ילדיי תכהנה, הם יידעו למצוא לבד רופא שיניים מצויין. בגלל זה אני חושבת שאני אמא טובה: גידלתי את ילדיי כך שיידעו לדאוג לעצמם.
מה מגדיר הורים טובים?
הרבה פעמים אנחנו תוהים מה יגדיר אותנו הורים טובים: האם בזכות העובדה שהילדים שלנו מאושרים? שהם אהובים ויודעים לאהוב? שהם משכילים? שהם עושים מה שהם רוצים? שהם מנגנים יפה? מה הופך אותנו להורים טובים?
אני חושבת שההגדרה שלי להורים טובים היא: אם הילדים הם אנשים שנעים להיות בחברתם, ויודעים לדאוג לעצמם.
אם שני התנאים האלה מתקיימים, מילאתי את תפקידי: הכנתי את ילדיי למציאות.
>> בטור הקודם: השיעור הראשון שלי בהורות
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד