לפני מספר ימים, בדרכי למשרד, עברתי בצומת הסמוך לחוף תל ברוך. באחד הרמזורים עצר לידי בחור צעיר, אולי בן 16, לבוש מיזע (סווטשרט, בעברית קלה) עם קפוצ'ון, מכנסיים קצרים, תיק גב לא נפוח על הגב שלו, יושב על אופניים ומחזיק את הכידון רק ביד אחת כי ביד השנייה אחז גלשן.
נכון שיש הרבה גולשים בקיץ, אבל גולשים של ממש עושים זאת בחורף, כי במדינה המיוחדת שלנו החורף סוער וגם הים, בעיקר עם שחר. גם הבנים שלי נראו ככה לפני עשרים שנה.
גם אבא היה גולש
אני זוכרת את בני יוצא מהבית בשעה חמש וחצי בבוקר, עולה עם חבר לגג ביתו בן ה-18 קומות, ושניהם יחד מסתכלים על הים ומחליטים אם לצאת לגלוש או לא. מה אני אמרתי על זה? אתם חושבים שלאמא לילד בן 16 שיוצא לגלוש יש בדיוק מה להגיד? מה אוכל להגיד לו? "אני לא מרשה לך?" – הצחקתם אותי.
אם לא ראיתם בנים גולשים לא ראיתם מימיכם ילדים בגיל ההתבגרות מתעוררים עם שחר. שום דבר לא יכול להעיר נערים בכזו מהירות, בכזו התלהבות ובכזו התרגשות. רק הגלישה בים. בחוץ עוד חושך, רוח שורקת נושבת לה, הים בטח קר, המים לא יותר מעשר מעלות אם לא פחות, חליפת הגלישה השחורה מקופלת בתיק הגב הקטן שלהם, מגבת הם אפילו לא לוקחים, והים קורא להם "בואו, בואו. נראה אתכם גולשים לי על הגלים". והם באים. בנים בשפע ולאחרונה גם בנות, שרוצים לחוש את החופש שבגלישה על גלים.
בעלי אמר לי שאם לא מתנסים בזה, לא יכולים להבין מה באמת מרגיש גולש. אני מאמינה לו. יותר מפעם אחת צפיתי בסרטים על גולשים, על גלישה, על הסכנות, על ההרפתקה, על ההתמכרות לגלים המלוחים והרטובים שמטיסים אותך קדימה אם אתה שולט בהם, או שהופכים אותך כמו בובת קש בתוך המים אם איבדת שליטה. יש בזה כנראה משהו חזק מאוד של כוח, של שליטה, של היכולת לרתום כוח טבע אדיר ולתת לו לקחת אותך הלאה, קדימה ורחוק.
מזלי שאני ישנה ממש טוב. זו כנראה תכונה שאימצתי כדי לא לצאת מדעתי: אני הייתי ישנה והם היו יוצאים לים לגלוש. לדעתי בעלי קינא בהם, אבל כבר חש מבוגר מדי (כולו היה בן 38 בערך) כדי לקחת בזה חלק.
לכל ילד יש אמא מודאגת אי שם
בנות, אתן מכירות את הרגעים האלה בהם אנחנו דוחפות את הגבר שלנו במרפק ואומרות לו "לך תביא את הילד"? אז זה היה הרגע. בעלי מסתכל עליי כמו על משוגעת, על הים כמו על משוגע, ונכנס למים. כעבור חמש דקות הוא יוצא ואומר "מיכל, אין סיכוי. אני לא יכול לעבור את הגלים. אני לא יכול להתקדם". ובעלי שחיין מעולה ולא פוחד מהים.
אחרי עוד חצי שעה בה נשמתי פורחת, מופיע הבחור. כולי סמוקה ונפוחה מפחד וכעס מעורבים ביחד, פונה אליו כדי לגעור, לצעוק, לבכות, להתלונן והוא מסביר "היה ים סוער מדי. אי אפשר היה לתפוס גלים אז ישבנו כולנו מאחורי הגלים וחיכינו שיירגע קצת".
אוי, מה שהם מעבירים אותנו, הילדים האלה. אין לי ספק שהם עושים לנו בית ספר. ממש כך. הם מעבירים אותנו חוויות ומאלצים אותנו להתמודד עם מצבים שמהם, בסיכומו של דבר, אנחנו לומדים על החיים ואת החיים. ואם זה לא בית ספר, אז מה זה? הצורך שלי להתמודד עם הפחד שלי, לשחרר את הפחד שלי, לסמוך על הבנים שלי, לראות אותם מתבגרים מתוך הסערה הפנימית שלהם שהיתה דומה לסערות שבים – כל אלו לימדו אותי והעשירו אותי. הידיעה שלא כל דבר שאני חושבת שהוא נכון - הוא באמת נכון, אלא שיש לפחות דרך אחת נוספת לראות את אותו דבר, והידיעה שהילדים שלי יודעים להסתדר מצויין גם בלעדיי (כמובן כבוגרים צעירים ולא כפעוטות) - כל אלו שימשו לי בית ספר להעצמה אישית וגם לדרכים האחרות בהן אני יכולה לחנך את ילדיי האחרים.
אז ברמזור שהיה בו אדום ולידי ישב על אופניו נער מתוק עם גלשן, ידעתי שיש כנראה בבית אמא שאולי לא מראה, אבל פוחדת. קיוויתי שהיא ישנה או אולי עסוקה מאוד ולא חושבת עליו כרגע.
>> בטור הקודם: "פעם איבדתי את בני בים"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד