בספריו ישנם עוד משפטים רבים אשר הפכו להיות נכס צאן וברזל. חלקם, כמו אלו למעלה, יכולים ללמד לנו מעט על אהבה ומשפחה, ולכן בחרתי לצטט אותו.
המשפחה שלנו היא הדבר המשמעותי ביותר בחיינו. המשפחה מגדירה אותנו והמשפחה יוצרת את סגנון האישיות שלנו, ממנו נצא להחלטות לאורך כל חיינו. יותר ויותר מחקרים מוכיחים שכל בוגר הוא בעצם תוצר חוויות ילדותו. ומה אותן חוויות? הנה כמה מהן:
איפה גדל – בכפר, בקיבוץ, בעיר? הרי ההורים הם אלה שקובעים היכן יגדלו ילדיהם ובכל אחד מהמקומות האלה יש לילדים חוויות שונות שיעצבו אותם.
בני כמה היו הוריו? הרי הורות צעירה, בה להורה עדיין אין גיבוש סופי של מי הוא, אינה דומה כלל להורות בגיל מבוגר בה הגבר והאישה כבר בנו לעצמם קריירה, אמיתות חיים מגובשות וראייה די סופית על העולם ועל החיים.
האם היו לו שני הורים? מוכרים לכל אחד מאיתנו אנשים שהתייתמו בילדותם, והילדות שלהם אינה דומה לזו של ילדים שגדלו בבית עם שני הורים חיים ומתפקדים.
האם היו לו אחים ואחיות? כאלו שלימדו אותו לריב, להשלים, לוותר, להתעקש, לשחד ולפנק. דברים אותם יקח להמשך חייו.
מה היו הערכים בבית? ותרנות או עקשנות, מוחצנות או מופנמות (על תקן "לא מוציאים כביסה מלוכלכת החוצה"), חסכנות או פזרנות, עבודת צוות או ייחודיות, אמת או עיגול פינות ועוד - כל דבר שקורה במשפחה שלנו ואולי לא קורה במשפחה של השכנים. אלו הן ההשפעות לטווח הרחוק והמשפחה היא המגדירה אותם.
טולסטוי אמר גם ש"כולם רוצים לשנות את העולם אבל אף אחד לא רוצה לשנות את עצמו", וזה החלק הקשה: לקחת אחריות! להבין עד כמה מה שאנחנו, הורי הילדים, עושים היום, מהווה מודל לילדים להיותם בוגרים, מלמד אותם על החיים ומשפיע על המשך חייהם.
הייתי בבית, אבל לא ממש שם
כשאני החלטתי להקדיש זמן להתחדשות הקריירה שלי (לעזוב את ההוראה וללמוד משהו חדש), בניי היו בוגרים (אחד אחרי צבא ואחד בצבא) ובנותיי היו בגיל ההתבגרות (15 ו- 11). אני ידעתי שהבנים כמעט ולא צריכים אותי והבנות מספיק בוגרות להסתדר בבית בלעדיי. זה לא שפתאום נעלמתי, הרי גרתי בבית, הכנתי שעורי בית ולמדתי למבחנים בבית, בישלתי (מדי פעם) וגם למדתי איתן למבחנים לבית הספר. אבל מהן אני יודעת היום שבעצם "לא הייתי בבית". לא חשבתי על זה אז, לפני כעשרים שנה. נכון שהצעירה ירדה בלימודים ונכון שהבוגרת יותר מצאה תחומי עניין מחוץ לבית (המון זמן בשבט של הצופים), אבל לא שייכתי את זה להיעדרותי מהבית. היום אני יודעת, מהן, שזה כן קרה בגלל היעדרותי.
זה לא שאני מצטערת היום, זה לא שהן יצאו "לא בסדר" (הן בסדר גמור. נשים חזקות ובוגרות). אלא שההחלטה שלי לעשות למעני היתה בעלת משמעות רבה מאוד על בנותיי, וקבעה, אולי לא באופן מוחלט ובלעדי אבל בוודאי באופן משמעותי, על חייהן באותן שנים ולהמשך דרכן.
זמן לאוורור
תמיד, בכל משפחה, יש כללים בלתי כתובים: איך מתלבשים לאירוע, איך מתנהגים סביב השולחן, איך מגיבים להורה שמעצבן אותך, מתי פותחים את הדלת, איך מתייחסים ללימודים, לעני, לזקנים ועוד ועוד וכל אלו הם הנרטיב (הסיפור) שאנחנו מספרים לעצמנו. אנחנו, כלומר הילדים שהיינו. הכללים של אז, התקופות של אז, הם אלו שבדרך כלל מלווים אותנו לכל חיינו.
אז לקראת חג הפסח המשפחתי, בואו נאוורר את סיפור חיינו. בואו נבדוק את המשמעויות של סיפור חיינו על ילדינו לטווח הרחוק. בואו נוציא החלטות שכן ישנו אותנו ולא נצפה שאחרים יעשו את השינוי עבורנו. למשל, כשאתם, ההורים, רבים – חישבו מה הילדים רואים ושומעים ודעו לכם שזה מודל לזוגיות. ברור שתריבו, איך אפשר בלי, אבל שימרו על כבודכם ועל כבוד בן הזוג שלכם. בלי מילים של זלזול, בלי קללות מתחת לשפם ובלי לערב את הילדים. או כשאתם דורשים מהילדים כבוד למבוגרים, בידקו את עצמכם אם אתם לא מדברים סרה על הוריכם או חמותכם כשאתם במכונית והילדים יושבים חגורים מאחור ושומעים כל מילה. ואם אתם מסכימים שיאכלו מול הטלוויזיה, חישבו על ההרגל הרע שאתם מקנים להם ועל הפגיעה באווירה המשפחתית (כי אין כמו ארוחה משפחתית, אפילו רק פעמיים בשבוע, לחיזוק הקשר המשפחתי). כשאתם כועסים עליהם, חישבו אם יש בכעסכם מילים משפילות או משפטים שאחר כך תצטערו עליהם, כי אדם נמדד גם בכעסו וכי ילדים מושפלים עלולים לגדול עם דימוי עצמי נמוך.
החליטו לעודד, החליטו להגיד לילדים, לפחות פעם ביום, כמה הם נעימים, חרוצים, אחראים, מצחיקים, חמודים, יכולים, חכמים ונדיבים. בנו תשתית טובה לצמיחתם.
חג שמח.
>> בטור הקודם: 10 דברים שחייבים לדעת על ילדים