לפני יומיים התקשרה אליי בתי וביקשה שאפתח יומן ואבדוק האם ביום שני, בעוד שלושה שבועות וחצי, אני פנויה לקחת את הקטן מהגן ולהיות איתו עד 23:00 בערך. מה לעשות שלפני ארבע שנים הפכתי לידוענית, וככזו אני פשוט אישה עסוקה? מאד עסוקה. ממש עסוקה. ולכן, אם רוצים אותי בתור בייביסיטר – צריך להודיע לי כמה שיותר זמן מראש, עדיף שלושה חודשים.
אם זה לא היה מצחיק, זה היה עצוב.
על כל פנים, שמתי את בתי בהמתנה, פתחתי יומן, ראיתי שאני פנויה, וקבענו. ויחד עם הרגש שהציף אותי באותו רגע, רגש האהבה לנכדי הקטן והמתוק, עברה בי גם מחשבה שחלקה זכרון וחלקה רעיון.
על מי אסמוך שיטפל בילדיי אם לא על אמי?
נזכרתי באמא שלי, זיכרה לברכה, שהייתה אישה מיוחדת. אבא שלי (גם זכרו האהוב לברכה) היה תמיד מספר עליה שהיא הייתה עלמה אמריקאית-תל אביבית יפה ועגלגלה שאהבה לרקוד ולהיות בחברת אנשים שמחים. אשה קלילה וחביבה, הבת המיוחדת של אבא שלה. אמי אמנם נולדה בארץ אבל בהיותה בת שנתיים עזבו הוריה לארצות הברית (לבקשת בן גוריון, כדי שסבא שלי יוכל להמשיך ללמוד ולחזור ארצה מומחה) וחזרו רק בתום כמעט עשרים שנה. כך שאמי הגיעה ארצה בסוף שנות השלושים של המאה הקודמת, אשה אמריקאית, ערה מאוד לעצמאות שלה ולרצונות שלה. אם נשווה את זה לילדים של היום - אוכל להגיד עליה שהיא עשתה רק "מה שבא לה".
ולמה אני לוקחת אתכם חמישים שנה אחורה? כי אחד הדברים שלאמא שלי "לא בא לעשות" זה להיות בייבי סיטר לנכדים שלה. והיו לה 13. זה לא שהיא לא עשתה עלינו בייביסיטר. היא עשתה בהחלט, אבל רק במקרי חירום ורק כשזה לא התנגש בתוכניות האחרות שלה.
שלא תהיה לכם טעות: אמא שלי הייתה חמודה להפליא, אישה שמחה, אמא מסורה וחרוצה, אשת חברה, אשה אוהבת חיים ואוהבת את בעלה ואת ארבעת ילדיה (יש לי שלושה אחים, זוכרים?).
אבל בין אם לילדיה יש מטען רב משקל של חוויות שלא כולן טובות ושכולן כלולות בתוך מערכת היחסים הלא פשוטה הזו שבין אם לילדיה. יש שם אהבה אבל גם כעס, אכזבה ותסכול.
אני, מרגע שהפכתי לאמא, ציפיתי מאמי להיות לי לעזר. כי על מי אסמוך שיטפל כראוי בילדיי אם לא על אמא שלי? ואת זמנו של מי אוכל לקבל תמיד ללא תנאי בכל רגע שאני צריכה אם לא את הזמן של אמא שלי? אבל כאן ציפתה לי הפתעה: אמא שלי לא אהבה לעשות בייביסיטר. אני זוכרת אכזבה אחרי אכזבה בעת שהייתי מבקשת ממנה לשמור על ילדיי הקטנים; תמיד הייתה מתנצלת שיש לה אירוע, או מפגש, או ספר טוב, או שאבא בבית, או שהיא כבר יוצאת וכד', ותמיד הציעה לי כסף כדי שנוכל לממן בייבי סיטר. כמעט תמיד הייתי באמת נעזרת בהצעה הכספית שלה, ולעיתים מאוד רחוקות היא הייתה מגיעה בעצמה לשמור על הילדים.
אני עוזרת לילדיי, כי לי לא עזרו
ואת החוויה הזו של אכזבה, תסכול וצער - אני לוקחת איתי. האמת? לא חשבתי על זה אולי שלושים שנה, עד שסגרתי את היומן אחרי שקבעתי בייביסיטר לנכד. נכון שאני אשה עסוקה מאוד, נכון שאי אפשר לסמוך עליי למקרי חירום - כי ביומני יש הרצאות ופגישות שנקבעות חודשים מראש - אבל כשאני פנויה מהתחייבויות של עבודה – אני מגיעה. בלי התחמקויות ובלי לשאול שאלות, פשוט באה.
בתי גרה במרחק שעה נסיעה ממני, ולא עולה בדעתי שהזמן והכסף על הדלק הם דברים שצריך להתחשב בהם; אם אני פנויה אגיע לבייביסיטר בכל מקום בארץ. וזה, פתאום הבנתי, בגלל החוויה שלי. לא בגלל התחשבנות, או בגלל הרצון "להיות בסדר", ולא כדי לעשות רושם על אף אחד. לפתע היה לי ברור שאני מפצה על החוסר שלי. שאני מוכנה להגיע לכל מקום בשביל נכדיי – כי לילדים שלי סבתא לא הגיעה.
הבנתי שאחת הסיבות העיקריות לכך שאני עוזרת לילדיי כשמרטפית, היא מפני שלי לא עזרו. רק תראו עד כמה אנחנו פועלים מתוך החוויות שלנו, לא להאמין!
דבר אחד בטוח: מידת העזרה לילדים היא לא מדד לכלום; סבתא שלא עושה בייביסיטר היא לא סבתא רעה, כמו שסבתא שמתפנה לשמור על הנכדים היא לא בהכרח נהדרת. יש כל מיני סוגים של סבתות, ובכולן מתחבאות האמהות הצעירות שהיינו פעם, ושמכתיבות לעתים את דרך הפעולה. כי ככה זה, האנשים שהיינו בעבר, משפיעים על העתיד שלנו.
אני לא סבתא רכה
ובאשר אליי, לבייביסיטר הגעתי, עם הסבא כמובן, ונהניתי שם כמו ילדה קטנה. אני פשוט אוהבת להיות סבתא; לרקוד עם הקטנים בסלון, להיכנס איתם לתוך אוהל הכדורים שלהם (וכל העצמות שלי מתפוקקות), להקריא להם סיפורים, לדחוף אותם כשהם ישובים על הבימבות שלהם.
אני מכינה ארוחת ערב ואני רוחצת באמבטיה וחופפת להם ראש ובינתיים מפריחה להם בועות סבון. וכשאני מרדימה אותם בשעה שמונה (מה חשבתם? שאני סבתא רכה? מה פתאום? אני זו אני, גם כסבתא) אני יוצאת מחדר הילדים הצבעוני כשהגב שלי כואב כמו לסבתא הזקנה בסיפורים – וכולי חיוכים.