היה קשה לפספס בשבוע החולף את שער המגזין טיים: ג'יימי לין גרומט, אם אמריקאית צעירה ויפה, מניקה את בנה בן ה-3 לעיניי העולם כולו. את הצילום סיפקה גרומט יחד עם ראיון שמדבר על גישה בפסיכולוגיה התפתחותית המכונה "הורות מקרבת" כשאחד מעקרונות הגישה, אותה הגה ד"ר ביל סירס, הוא הנקה עד גיל מאוחר. כמובן שהתמונה הפרובוקטיבית יצרה מיד סערה עולמית.
תארו לעצמכם שבמקום אמא לבנה וחטובה בג'ינס צמוד הייתה עומדת שם, בשער המגזין, אמא שחורה עם חצאית מענפים וברקע זברות ויער. היה נוצר על זה דיון בכלל? התשובה ברורה לכולנו: ודאי שלא. ג'יימי לין וד"ר סירס לא המציאו את הגלגל, הם פשוט הוסיפו לנו עוד רעיון, עוד נדבך, עוד קושי, עוד נושא לדון בו.
מודה שאני ספקנית
אני מסכימה ששדיים הם בלוטות חלב. נקודה. חלב, בטבע (גם אצל הפרות, הדולפינים והממוטות), נועד לשמש את התינוקות כל זמן שהם תינוקות. אבל הטבע, זה שנוצר מיליוני שנים לפני האדם, גם ברא לילדים (ולכלבים ולג'ירפות) שיניים כדי לאכול סוגי מזון שונים ואז החלב גומר את תפקידו (גם אצל האריות והאוגרים).
אותי לא ישכנעו שילד בן שנתיים או שלוש או ארבע צריך לינוק מאמא שלו. הוא מקבל מהשד דברים אחרים, בזה אין לי ספק: תחושת קרבה, בטחון, חום, קבלה, הגנה. כל אלה הינם מזון של הלב, לא של מערכת העיכול.
אני מקווה שאיזה חוקר ירים את הכפפה ויעקוב אחרי הילדים האלה שיונקים עד גיל מבוגר. שיבדוק את מצבם הרגשי החברתי והאישי כל שלוש או ארבע שנים. מעניין מהן ההשלכות לטווח הרחוק בעניין זה. אני מודה שאני ספקנית. אשמח גם אם מי מכם יבדוק עד איזה גיל מניקות אמהות במדבריות ניגריה, ביערות ונצואלה ובערבות מונגוליה. ספק אם עד גיל ארבע, חמש או שש.
אני בעד הנקה. בחיי. למרות שלי זה לא הצליח, אני מכירה בחשיבות ההנקה וביתרונותיה גם מהאספקט הבריאותי וגם מהאספקט הרגשי. יחד עם זאת, אני מאמינה ששיא הפמיניזם הוא שכל אם תחליט על דרכה. כמובן שיש לקחת בחשבון את הצרכים של הרך הילוד ויש להקריב ולעשות פשרות למענו, אך יש להתחשב גם באם: מתאים לה? קל לה? האם היא עושה זאת כי השכנים או הדודה או החברה או האחות של טיפת חלב אמרו לה שזה חשוב "ואיך את לא מניקה את הילד", או בגלל שהיא ממש רוצה? אנחנו חיים במאה העשרים ואחת; מצד אחד, תינוקות כבר כמעט ואינם מתים מחום או מזיהום, ומנגד, לנשים יש דעה משל עצמן בכל הנוגע לגופן ולדרך חייהן. כן, גם אחרי שאיבדו את עצמאותן והפכו לאמהות.
דבר אחד, אגב, אני מקווה שלא איבדנו, אבל אולי ג'יימי לין שכחה ממנו: ערך ההתחשבות בזולת. אם אמא רוצה להניק את בנה או בתה שתניק, מי אנחנו שנכנס לה לחדר הילדים אם היא לא ביקשה מאיתנו, אבל למה מול הפרצוף של אלה שזה מפריע להם? הרי התמונה הזו היא התרסה. אם הכוונה הייתה להפיץ את הבשורה לא היה צריך לראות את הילד מוצץ לה את השד. ג'יימי לין מספיק יפה בעיניי ומגיע לה עמוד שער עם תמונה יותר מתחשבת ברגשות הזולת.
כל עשור ממציאים לנו הורות אחרת
הורות נעשתה עניין שבאופנה. עד לפני 60-70 שנה, ולאורך מאות רבות, כמעט כל ההורים התנהגו באותה דרך ועשו את מה שהוריהם עשו. אני לא נוקטת עמדה ואומרת שזה היה טוב או רע, אבל כך זה היה. עד שהצטרפה הפסיכולוגיה לתמונה והחלה, פעם אחר פעם, לנפץ לנו את דפוסי ההורות המוכרים. מאז, כל עשר או עשרים שנה, אומרים לנו להיות הורים אחרים מההורים שהיו כאן עשר שנים קודם.
בהתחלה הייתה ההורות התומכת וד"ר ספוק שטען, בגדול, שאין לקבוע לילד סדר יום קבוע וכי יש ללכת עם הדינמיקה שלו. כן להרים על הידיים, להאכיל בכל פעם שהילד רוצה, לנשק ולחבק הרבה יותר מאשר קודם, כן לשים לב לאינטואיציה ההורית, לא לשים לב למה שאומרים השכנים.
אחר כך הגיעה ג'ין לידלוף, שאחרי מסע ביערות ונצואלה בשנות ה-70 המציאה לנו את הורות עיקרון הרצף. לידלוף פגשה ביערות תינוקות שנראו לה מאושרים, רגועים ועצמאים בהרבה מילדי המערב שלנו. היא חקרה את התופעה והמליצה לאמהות לשאת את התינוקות על גופן 24 שעות ביממה, לישון איתם, להניק אותם בכל עת שהם חפצים (ולא להשתמש בתחליפי חלב אם), להגיב מיד לכל תנועה או קול שלהם, לאפשר להם לחוש רצויים בחברת המבוגרים, וכל זאת כמה שיותר שנים. אני זוכרת שכששמעתי על העיקרון הזה בגידול הילדים, שאלתי את עצמי איך עושים זאת כשצריך להיות בבוקר במשרד.
לא חלף זמן רב ודיברו איתנו על הורות הליקופטר (הורים שחגים מעל ראש הילדים כל הזמן כדי להשגיח) ואחרי זה על ההורות המקדמת (הורים שדוחפים ילדים להגיע להישגים) וכשזה הלך רחוק מדי דיברו על הורות איטית. ועכשיו יש לנו את ד"ר ביל סירס עם גישת ההורות המקרבת, שמשכנע דור של נשים צעירות להמשיך ולהניק ילדים גם כשהם כבר מזמן יכולים לאכול מזון מוצק ככל אדם בוגר.
בקיצור, כל עשור בערך ממציאים לנו הורות אחרת. אז הנה, יש לי רעיון מהפכני: מה דעתכם שאתם תחליטו מה טוב לכם? מה דעתכן לקחת קצת מכל דבר ואז להקשיב לבטן שלכן? אם אתם מעוניינים לייצר רצף של גדילה ביניכם לבין ילדכם ואתם יכולים לא לצאת לעבודה – מצוין, עשו זאת. אם אתם הורים חרדים ורוצים להיות יותר בשליטה - יאללה, העיקר שלא תחנקו אותם. ואם מתאים לכן להניק את בנכם בגיל שלוש/ארבע/חמש/שש – הידד, רק אל תעשו זאת מעל שער העיתון. וגם לא בגינה הציבורית.
>> בטור הקודם: "אבא שלי היה הגיבור שלי"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד