יש כמה אנשים מאוד משמעותיים בחיי. אחד מהם הוא אבא שלי. אני חושבת עליו אחת לכמה ימים. זה קורה לעתים קרובות ובכל מיני סיטואציות; כשאני מביטה בתמונה שלו כשהוא מרכיב את אחד מבניי על כתפיו; כשאני נתקלת בקשיש שדומה לו; כשאני משוחחת עם חברים על האבות שלהם; כשיש לי רגע של שקט שבו אני שוקעת במחשבות.
אבא שלי היה מאוד נוכח, משמעותי ודומיננטי בחיי. פשוט אהבתי אותו אהבת נפש. הוא נפטר לפני עשר שנים.
לפעמים לא מצאתי את אבא שלי
אני זוכרת יום חורפי שטוף שמש, כשאני בחצר בית אבות בגדרה, גוזזת את השערות הסוררות שבצבצו מאפו של אבי, שהיה אז ישיש בן 78. האף הבולבוסי הזה, שהזדקר בזווית כלפי מעלה, עמד במרכזם של פנים רפוסות שהיו פעם הפנים של אבא שלי. אני זוכרת שחשתי את חום השמש על הגב. שמעתי את רשרוש עלי הצפצפה ואת ציוץ הציפורים והעיניים שלי התרכזו בחוד המספריים, שגזרו אחת אחת את אותן שערות, שלאף אדם אחר הוא לא נתן לגעת בהן.
אני זוכרת שהיו תקופות שבהן חיפשתי את אבא שלי בגוף הזה, הרפוי, בכיסא הגלגלים – ולא מצאתי.
אבא שלי הוליד אותי וגידל אותי ואהב אותי, אבל הוא הפסיק להיות אבא שלי עוד בטרם מת.
אני זוכרת כמה יפה היה שם, בחצר בית האבות בגדרה. הבית, שהיה בן גילו של אבא שלי, נצבע לבן כדי להסתיר את קמטי השנים. אדניות עטורות גרניום פורח היו מונחות שם על אדן כל חלון. פה ושם היו מונחות שמיכות צבעוניות על מעקה של מרפסות בשמש, כדי שריח השתן יתפוגג מהן.
מסיפורי ההיסטוריה של המקום אני יודעת שעץ הצפצפה יכול לספר על חיילים בריטים שישבו בצילו, על ילדים שהתרוצצו בחצר ועל קשישים, שהיו פעם אבות של ילדות כמוני, שמתחבאים שם ונשים זרות מאכילות אותם.
אבא שלי היה גיבור. בעל גובה ממוצע, מחזיק במשרה ממוצעת, נשוי לאישה ממוצעת, אבל גיבור. כשהייתי ילדה והסתכלתי עליו, הראש שלו, כך חשבתי, נגע בשמיים והשמש זרחה מתוך עיניו.
היה לו חזה רחב כל כך, שהסתיר כל מה שעמד מאחוריו ומסביבו – ורק אותו ראיתי: שזוף, שזור שערות כהות ומקורזלות וחם, איש חם שמוכן תמיד לקלוט אותי.
אני מרגישה את אצבעותיו העדינות
את האיש הזה, שבבית האבות הפך להיות תינוק, זה שפעם היה הגיבור במסכת חיינו המשותפים, הייתי מובילה בשבילי האחוזה בגדרה.
אני ממש יכולה להרגיש מחדש איך כף ידו הייתה מונחת בתוך כף ידי והאצבעות העדינות שלו היו כמו ציפורים קטנות מתות, רפוסות, בלי חיים ובלי געגוע. הגלגלים של כיסא הגלגלים היו משמיעים קולות של "שיק" ו"שק" על מרצפות השביל. הקצב הזה היה מזכיר לי את טפיחת הנעליים הכבדות שלו כשטיילנו בארץ.
אהבנו לטייל בארץ ישראל. כשקטפנו פטריות ביערות הכרמל וכלניות בגדות נחל פולג, אבא שלי היה גוחן אל אדמת הארץ, מרחיב נחיריו להריח אותה וחופן אותה בין אצבעותיו.
כשצפינו על הכנרת ממרומי כפר אמירים וליקקנו את האצבעות המלוחות שלנו ממי ים המלח, היו לו דמעות בעיניים. וכשכף ידי הקטנה הייתה בתוך כף ידו החמה, וכשאצבעותיו העדינות עטפו את אצבעותיי – הוא הוביל אותי בשבילי החיים. כן, אהבתי אותו מאוד.
לא מכינים אותנו לזה
בשלב מסוים הוא "עזב" אותי, כאילו אמר "לכי לבד, את יכולה". עזב אבל עדיין נשאר אבא שלי. עדיין, במשך שנים ארוכות של גיל ההתבגרות, של תחילת האמהות והקריירה, הייתי מרימה את הראש ומסתכלת עליו בעיניים של ילדה, בידיעה שהוא תמיד יהיה שם, מוכן לקלוט אותי.
אבל לא כך מתנהלים החיים; השנים עברו מבלי משים, ויום אחד הכל פסק. פסקו צבעי הקשת שריצדו בחיוכו ואפשר היה למצוא אותם מונחים גבוהים ורחוקים בשמי גדרה. כבתה השמש בעיניו ואני חשתי בה טופחת על גבי בגן בית האבות בגדרה. הצטנן חום חזהו ואצבעותיו העדינות כבר לא תפסו דבר.
ואז, במשך כמה שנים, בחצר המקסימה של האחוזה היפהפייה בגדרה, גר לו קשיש בן 78 שהיה פעם אבא שלי.
וכשהייתי באה אליו, מצויידת בזוג מספריים לגזור את השערות הסוררות המבצבצות מאפו (כי הרי הוא לא נתן לאף אחד אחר לעשות את זה), הייתי משאירה בחוץ, מעבר לשער העץ הלבן, את הילדה הקטנה שלו, שהייתה פעם אני.
בדרך כלל, ביום יום, כשאני נזכרת באבא שלי אני רואה מולי את האיש המקסים שהוא היה ואת האושר שחשתי בנוכחותו. אבל לפעמים, כשאני שומעת על אדם זקן שנפטר, פתאום עצוב לי, ואני חושבת על זקנתו של אבי. לא מכינים אותנו לזה. לא מכינים אותנו להרבה דברים.
>> בטור הקודם: "אף פעם לא הייתי מלכת היופי"
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד