געגועיי לחמותי

בשבוע שעבר, בסיום הרצאה שהעברתי, ניגשה אליי אישה צעירה ונעימה שביקשה לדעת מה לעשות עם חמותה. היא סיפרה לי סיפור די שגרתי של התערבות רבה מדי, סיפור על חוסר כבוד לחוקי הבית של ההורים הצעירים ופינוק משחית. נתתי לה כמה רעיונות לפעולה, ומחשבתי נדדה לעבר; נזכרתי בחמותי שנפטרה לפני תשע שנים.

תוך שנתיים למדתי לאהוב אותה

יחסיי עם חמותי היו מאוד טובים, אך הם לא התחילו כך. במהלך השנים הראשונות של הזוגיות שלי הם עברו שינוי; בהתחלה לא הצלחתי לאהוב אותה. הכרתי אישה מבוגרת עם דעות, גישות, דיבור, מחשבות והתנהגות שפשוט לא אהבתי.

לא הכרתי לפני כן את טיפוס "האמא הפולנייה" – אמא שלי הייתה ההיפך מזה - וההיכרות עם אישה כזו הייתה פשוט הלם עבורי.
לשמחתי, הבנתי עם השנים שיחסים עם חמות הם ריקוד זוגי; אחד מוביל והשני מובל, ולעיתים מתחלפים בתפקידים; השני עושה והראשון מגיב. זוגיות לכל דבר, שבה כל אחד תורם להצלחת הריקוד, או לכישלונו. 

הבנתי שהיחסים שלנו – הם לא רק בזכותה או בגללה. אף אני תורמת להם, בדיוק באותה מידה.

תוך שנתיים או שלוש למדתי לאהוב את האישה הזו, ואני רוצה לספר לכם עליה. אני רוצה שתכירו את האדם שמאחורי ה"חמות". אני רוצה שבפעם הבאה שבא לכם לחנוק את חמותכם, תתאפקו רגע ותזכרו שיש כאן בן אדם, שאולי אתם אפילו לא ממש מכירים: האדם שהיא הייתה לפני היותה חמותכם.

ביקשתי את הסכמת בעלי וגיסי לפרסם את הטור הזה וקיבלתי אותה. הפעם לא אני הכוכבת, אלא אישה לא מוכרת: חמותי.

האהבה הצילה את חייה

רבקה נולדה בפולין, בת זקונים להורים מבוגרים ושלושה אחים בוגרים. ילדות מזרח אירופאית שגרתית והתאהבות של גיל ההתבגרות. רבקה התאהבה בבחור צעיר מהעיירה. אלה היו אז ימיה הראשונים של מלחמת העולם השנייה והבחור נלקח על ידי הצבא הפולני להילחם מול הצבא הגרמני. ידוע שהוא נלקח בשבי הרוסי והיו שמועות שהגיע לפלסטינה. רבקה, בחורה מאוהבת ונחושה, החליטה לעלות לפלסטינה ולחפש אותו. האהבה הזו שלה הצילה אותה מידי הנאצים ומגורל כל בני משפחתה וגורל שישה מיליון יהודים.

בגיל 17 היא הגיעה לפלסטינה בלי אמצעי מחייה, וחיפשה יהודים-פולנים, כדי לקבל עזרה ולהפיג את הבדידות. בחיפושיה אחרי אהובה השבוי הגיע לידיה מידע שהוא מת בסיביר, בכלא הרוסי. שבורה, בודדה, ללא אדם בעולם, חיפשה סלע להישען עליו ומצאה את מי שיהיה בעלה.

את חמי לא הכרתי כי הוא נפטר בגיל 49, כשבנו, בעלי לעתיד, היה בן 14 בלבד. אך מתמונות ומסיפורים הבנתי שאין ספק כי אמנם היא מצאה בו סלע איתן.

עברו מספר שנים של שגשוג כלכלי ולידת שלושה ילדים: בת ושני בנים. נראה היה שהעתיד ורוד, אך זה החזיק מעמד תקופה קצרה בלבד. אחרי עשר שנות נישואים שמעה רבקה כי אהובה הפולני נמצא חי וקיים, וגר בחיפה. נעצרת נשימתי כשאני חושבת על חמותי; אישה צעירה, עוד לא בת שלושים, שמקבלת בשורה כזאת. מה הרגישה? מה חשבה? לאן הפליגה בדמיונה?

היא לא התאפקה ונסעה לחיפה בהסתר (אני מודה שהייתי נוהגת בדיוק כמוה לו הייתי במקומה). עמדה רבקה בקרן הרחוב שבו גר ארוסה משכבר, ראתה אותו הולך ולא פנתה אליו. וכי לשם מה? להעלות זיכרונות? לחדש את הקשר? לסכן ולהסתכן? חזרה חמותי לביתה.

בסוף היא השתדלה למות

החיים לא האירו לה פנים. שש שנים מאוחר יותר נפצעה בתה בת העשרה, והפכה להיות משותקת בכל גופה. עוד מכה. עוד שיברון לב. הכאב היה עצום והכריע את חמי. זה שהיה סלע לאחרים – נשבר. בתוכו נוצרו סדקים שהלכו והתרחבו עד שלא יכול היה יותר והוא נפטר, משאיר אלמנה צעירה, בת משותקת ושני בנים צעירים מאוד.

לו כאן היה פוסק מעגל הכאב – דיינו. אך לא. החיים לא האירו פנים לחמותי עוד עשרים שנה קדימה. העסק, ללא בעליו, כשל. את הבת המשותקת אשפזו בבית חולים ממשלתי לנכים, ואת הבנים שלחה רבקה לעבוד מיד עם תום לימודיהם בבית ספר יסודי, כי המשפחה הייתה זקוקה לכסף.

עשר שנים חלפו ולאחריהן עוד עשור. שנים שבהן האם ביקרה את בתה המשותקת מידי יום. שנים שבהן הבנים יצאו לעצמאות ועזבו את הבית. שנים שבהן חייתה ללא גבר, ללא אנשים ממשפחת המוצא שלה, ללא תמיכה כלכלית ונפשית. ושרדה.

עמדו לה אותה נחישות ואותו אומץ שהיו לה שלושים שנה קודם כאשר הגיעה לבדה לפלסטינה.

השנים עברו, הבת נפטרה, הבנים בנו משפחות ורבקה המשיכה מכוח עוצמת החיים. עבדה מבוקר ועד שקיעת החמה כדי להביא עוף בגריל וביסקוויטים לנכדים.

בגיל 78, בשקט, בלי לשתף אדם בהלכי מחשבתה, החליטה רבקה כי די לה, ונתנה אישור לגופה לכבות. היא שברה את היד, שברה את הרגל, הפסיקה לראות, הפסיקה לצאת מן הבית והלכה וצמצמה את עולמה. בשנותיה האחרונות היא לא שעתה לסביבה אשר ליטפה אותה במילים ריקות של "יהיה בסדר", "יש לך עבור מי לחיות", "תשתדלי".

היא אמנם השתדלה, אבל למות. וזה לקח זמן.

הגיעה לה אהבה ממני

אז אני שואלת אתכן ואתכם: הגיע לה שלא אוהב אותה? האם כל מגרעותיה - בעיניי כמובן - היו כאלה נוראות שלא הגיע לה שאראה את האדם, את האישה, שמעבר לחזות החיצונית של הדיבור או של ההתנהגות?

אנשים בדרך כלל לא מספרים סיפורים כאלה לכלה או לחתן, ובוודאי לא בשנים הראשונות של ההיכרות המשפחתית, אבל הסיפורים האלה קיימים. לכל אדם יש את הסיפור שלו, בין אם נדע אותו ובין אם לא.

אז קצת חמלה, יקיריי. גם החמות היא בן אדם.

>> בטור הקודם: "החלטתי לא להרגיש אשמה לעולם"

לכל הטורים האישיים של מיכל דליות