בתחילת נישואינו גרנו בדירות שכורות, בעלי ואני. הדירה הראשונה שלנו הייתה ברחוב בן יהודה פינת ארלוזורוב בתל אביב. היא הייתה בקומה שלישית, בבית ישן בלי מעלית ומאוד אהבנו אותה; זה היה המקום הראשון שבו חיינו כמשפחה.
ואז הדלת נטרקה
הגג של הבניין היה ממוקם מעל הקומה הרביעית, כלומר - אם רציתם לעלות לגג, הייתם מטפסים על סולם, נכנסים דרך חלון קטן בקיר הפרוזדור של הקומה הרביעית וזוחלים לגג. על הגג הזה הייתה האנטנה שלנו; אז עוד לא היו שידורי לוויין או כבלים, ובעלי וחבר שלו התקינו לנו אנטנה. יום אחד היא התחילה לזייף, והיה צורך לעלות לגג ולכוון אותה מחדש.
ביום המדובר בני היה בערך בן תשעה חדשים וישב בכיסא הגבוה שלו. הילדון הזה היה שקט וקומוניקטיבי, מאמי של תינוק. הוא ישב בכסאו במטבח ואני לידו, מאכילה אותו בכפית. למזלי הוא היה קשור, ותיכף תבינו למה הפרט הזה חשוב כל כך.
בקיצור, בעלי וחבר שלו לקחו סולם ועלו לגג. הם כיוונו ימינה, כיוונו שמאלה, וברגע מסויים בעלי ביקש ממני לעמוד בחדר המדרגות כדי לכוון אותו בקול רם. הנחתי את הקערה עם הרסק על השיש ויצאתי לצעוק בחדר המדרגות. רוח של אביב נשבה לה, וטרקה את דלת הדירה.
התינוק שלי היה לבד בדירה, קשור בכיסא שלו. בעלי נמצא על הגג, ואני נעולה בחוץ בלי מפתח. לחץ ופחד, מכירים? אז זה מה שעבר עליי. צרחתי לבעלי שאני רצה לאמא שלי להביא מפתח רזרבי. הוריי גרו אז 700 מטר מאיתנו ואני חשבתי שבריצה מהירה, הסיפור ייגמר תוך ארבע דקות.
בעלי המסכן נאבק עם האנשים ברחוב
יחפה התחלתי לרוץ ברחוב בן יהודה לכיוון נורדאו, בלחץ אטומי ובבהלה איומה. הפה שלי יבש, הלב שלי דופק, הראש שלי ריק. פתאום אני שומעת צעקות: "מיכל, מיכל". אני מסובבת את הראש ורואה את בעלי רץ אחריי ומנפנף לי בידיים. מתברר - זאת נודע לי רק בדיעבד - שהוא החליט שהוא ירוץ לבית הוריי ולא אני, ולכן קרא לי שאעצור.
אני ממשיכה לרוץ, עוד לא מבינה מה הוא רוצה ממני, מסתכלת שוב לאחור ורואה אנשים שתופסים אותו והוא כאילו מתאבק איתם. מתברר, גם זאת נודע לי רק אחר כך, שהם חשבו שהוא רודף אחריי כדי לתפוס אותי ולהכות אותי. באותם ימים אנשים עוד היו מתערבים בתקריות רחוב ויצאו להגנת האישה, הילד או החלש. האם זה היה קורה גם היום? לא בטוח.
בכל אופן, בעלי המסכן נאבק עם האנשים ברחוב ובסוף הצליח להסביר להם מה קרה והם הניחו לו.
אני עצרתי והוא חלף על פניי בריצה מטורפת לכיוון בית הוריי. בצעדים איטיים חזרתי לכיוון הדירה השכורה. אני זוכרת שהלכתי לאט כי פחדתי; כל מיני מחשבות כבר התחילו להתרוצץ במוחי על התינוק שלי שיושב לבד על הכיסא הגבוה, ומי יודע, אולי הוא בוכה? אולי הוא לחוץ וצורח? והרי אין לי סיבה לרוץ, כי בין כה וכה אין לי מפתח להיכנס לדירה.
חשבתי לעלות ולעמוד ליד הדלת כדי להרגיע את התינוק בקול מעבר לדלת, אם יהיה צורך.
ובכן, אני מתקרבת לבניין, מרימה את הראש לכיוון הדירה שלנו (מרפסת המטבח פנתה לצד הרחוב) ורואה את החבר שלנו עומד במרפסת, ובני בזרועותיו. שניהם מחייכים ומנפנפים לי. השתגעתי. איך?
מיהרתי למעלה וקודם כל התקשרתי לאמא שלי להגיד לה שבעלי לא צריך לרוץ בחזרה כי אנחנו כבר בדירה.
שאלתי את החבר: "איך עשית את זה?"
מסתבר שהוא ירד על המרזב דרך הגג ועבר בין כל מרפסות המטבח של הקומות עד שהגיע למרפסת שלנו. כן, הוא איש נמוך ורזה, אבל כנראה שגם מטורף!
זה בהחלט לא היה הרגע להגיד לו: "לא היית צריך". אני לא ממש זוכרת מה עבר לי בראש ומה כן אמרתי, מעבר לחיבוק ולמבט אסיר תודה.
המציאות יכולה להתהפך בשנייה
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הבנתי עד כמה הכל שביר. עד כמה, תוך שנייה אחת, המציאות יכולה להתהפך, ועד כמה אני אוהבת את הילד שלי, את הילדים שלי. הפחד שלי חידד בי את ההבנה שאני אעשה הכל עבור ילדיי. והבנתי גם, שיהיו מצבים שבהם ידי תהיה קצרה מלהושיע, גם אם אעשה הכל.
מאז היו עוד כמה מקרים דומים, והיה גם שירות צבאי של ארבעה ילדים ששניים מתוכם בנים לוחמים, והיו מלחמות (לבנון, פעמיים) ואני הלכתי והתרחקתי מהאפשרות להשפיע על בריאותם, על חייהם, על טובתם.
ההבנה הזו, הקבלה הזו, הן חלק מהתבגרות של הורה. וזה לא פשוט.
>> בטור הקודם: אני כל כך גאה בנישואים שלי
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד