למה לשלם שכירות כשאפשר לגור אצלנו בחינם?
רוב בני גילי עשו זאת. רוב בני גילי היו נשואים בגיל 22, 23 או, השם ישמור, חיכו עד גיל 24 – ואז עזבו. זו הייתה הנורמה, מבחינת "ככה זה". אבל מה קרה? אותם צעירים של פעם הם ההורים של היום, ופתאום הם לא מוכנים לשחרר את ילדיהם בני העשרים. הילדים שלהם רוצים לעשות בדיוק כמוהם: לקבל עצמאות ולעזוב את הבית; אלא שהם, בניגוד להוריהם, לא מתכוונים להתחתן לצורך כך.
בני העשרים פלוס כבר בוגרים, לפחות כמו שהיינו אנחנו. הם רוצים את החופש שלהם: את החופש לעשות בחירות אוטונומיות, את החופש לדאוג לעצמם, את החופש להחליט החלטות ולהכשל כדי ללמוד מזה לעתיד. להבדיל מאיתנו, הם לא נזקקים לתירוץ של החתונה כדי לעשות זאת. אבל אז, פתאום, ההורים רוצים אותם קרוב-קרוב אליהם: לראות אותם, לכבס להם, לבשל להם, לדעת עם מי הם יוצאים, לקבל דיווח, להיות בעיניינים.
הבית שלהם הוא כבר לא הבית שלנו
הבנים שלי, לפני הרבה שנים, הודיעו לי כי יירשמו במכוון לאוניברסיטאות רחוקות מהבית. כל כך הבנתי אותם. האחד למד בירושלים, השני למד בחיפה. ברור שתמכנו בהם כלכלית כמה שיכולנו, וכמובן שהיינו שם בשבילם כשהם רצו אוזן קשבת או עצה טובה, אבל הם היו שם, ואנחנו היינו כאן. אחרי שהיו מגיעים לסוף שבוע אצלנו בבית, מדי פעם, היו עוזבים בימי ראשון וחוזרים "הביתה", וביתם היה בעיר אחרת. אז קצת דאגנו להם שיהיה להם טוב, ולעיתים שלחנו אותם עם סירי אוכל מוכן, אבל היינו גאים בילדים האלה שבוחרים את המסלול שלהם.
עם הילד הראשון היה לי יותר קשה, כי הוא "עשה את החריש" עבור שאר הילדים בבית. אני זוכרת דקירות בלב, ותחושה של "הוא לא צריך אותי יותר?". למזלי, היו לי עוד שלושה ילדים בבית. ואני מטבעי לא נשארת בעצב - אלא טסה קדימה, וגם רואה את החיובי בכל מצב.
בתי התאהבה במהלך השירות הצבאי בבחור חמד, קיבוצניק, ועברה לגור איתו. איזה כיף זה היה לבוא אליהם בשבתות ולשבת איתם על הדשא בקיבוץ, לראות אותם מנהלים בית ולדעת שהם מאושרים. איזה הורה צריך יותר מזה?
אתה רוצה לעזוב? אני גאה בך!
לדעתי, הורה שבתו או בנו עזבו את הבית בגילאי העשרים צריך להיות גאה. הוא צריך להבין איזו בת מצוינת יש לו ואיזה בן עצמאי הוא גידל. הורה כזה צריך לדעת שלילדיו יש חיים אחרים, חיים שמחוץ למשפחת המוצא שלהם, חיים בהם הם רוצים אחריות ושירדו להם מהווריד.
הורים, זכרו: הילדים ניתנו לנו בהשאלה, ובאופן זמני בלבד. יש לנו עשר שנים לחנך אותם, עוד עשר שנים לראות אותם צומחים ולעמוד על המשמר ואחר כך, אופס, הם בחוץ. באותה תקופה זמנית וקצרה, של עשרים שנים בערך, אתם צריכים לעשות הכל כדי לייצר אצל ילדיכם עמוד שידרה חסון שיעמוד בתלאות החיים האלה. לכן, כאשר הילד רוצה לצאת מהבית בגיל צעיר (בעיני ההורים), ההורים אמורים להוסיף לדאגה שלהם גם גאווה ואושר.
אתם לא פוסקים מלהיות ההורים. אתם יכולים להישאר בעניינים, ולשאול מדי פעם, בלי ללחוץ, שאלות על מעגלי החיים שלהם: העבודה, החברים, הטיפים במלצרות, האהבה... אתם גם צריכים להיות מוכנים לתשובה "אמא, בחייך, הכל בסדר", ללא פרטים נוספים. ככה זה.
נסו ליהנות מהשכר לעמלכם: הרי אתם כבר לא צריכים להתאמץ ולהגיע לפרי הגבוה ביותר בעץ, ועכשיו אתם יכולים ללמוד ליהנות מהשקט בבית, לפנות יותר זמן לעצמכם, למצוא מישהו או משהו אחר שימלא את זמנכם, ולהתחיל להסתכל על בנכם כעל איש ועל בתכם כעל אישה.
ואולי מילה לצעירים ביניכם שקוראים את הטור הזה: תבינו אותם, את הוריכם הזקנים. זה התפקיד שלהם: לדאוג לכם. תנו להם תשובות מכבדות, גם אם הן לא חייבות להיות מפורטות. העמידו אותם במקומם, אם יש צורך, באופן שלא יהיה פוגע ומעליב. הגיעו לביקורים ופנו להם זמן אישי, זמן בו הם מקבלים תחושה שאתם "רואים" אותם: זה יקל עליהם, ישמח אותם – וגם יוריד אותם קצת מהגב שלכם.