לפני כמה שבועות הסתובבתי בחנות ענקית של מוצרי תינוקות. נשלחתי על ידי בתי לקנות לתינוק מוצצים ספציפיים שהוא אוהב, אלה הפשוטים, מהגומי, שלא צריך לשבור בשבילם תכנית חסכון. הסתובבתי לי שם נפעמת מכל האביזרים שמייצרים היום לתינוקות: חלקם מעניינים, חלקם מהממים, חלקם נחוצים והלוואי והיו כשאני גידלתי את התינוקות שלי, וחלקם מיותרים, בעיניי לפחות.
הקשבתי לבתי מהצד
אני מסתובבת לי ונזכרת באחת הפעמים שהייתי פה, לפני שנתיים בערך. באתי עם בתי ועם הנכד. הגוזל היה בן שמונה חודשים בערך, ובתי החליטה שהיא רוצה עגלה לתינוק, כזו שמתקפלת בקלות וקלה להנפה כדי להכניסה לבאגז' של המכונית. הייתה לה איזו עגלה ישנה שקיבלה מגיסתה ועכשיו רצתה משהו חדש, יפה ונוח יותר. בקיצור, הסתובבנו לנו שם, במקום הענק הזה, מתרכזות בעגלות ילדים, טיולונים, כדי שבתי תבחר מה היא מעדיפה.
בשלב מסוים היא החלה לדבר עם אישה אחת ספציפית. שתיהן אמהות צעירות, בשנות השלושים שלהן, שתיהן מסתובבות ומבקרות את הטיולונים ואז שמעתי את האשה האחרת אומרת לבתי: "אני ממליצה לך על הטיולון הזה", תוך שהיא מצביעה על טיולון שבחזיתו יש "מעקה" או נקרא לזה "מגש" אשר מחובר לעגלה ומגביל את הילד.
בתי אמרה לה: "אבל זה נראה לי ממש לא נוח, שצריך להשחיל את הילד פנימה והחוצה".
"לא!", אמרה לה האמא השנייה, "זה דווקא טוב אם במקרה הילד לא קשור".
"אבל אצלי הוא תמיד קשור", ענתה לה בתי.
"לא!", אמרה שוב האמא האחרת, "אם במקרה את שמה אותו בעגלה והוא לא רוצה שתקשרי אותו והוא לא קשור, אז כדי שהוא לא יחליק החוצה..." - היא עוד לא סיימה את המשפט ובתי כבר קטעה אותה: "את כנראה לא ראית מי זו אמא שלי: אצלי הוא יהיה קשור".
אנשים לא יודעים מה זה בעצם גבול
יש רגעים של גאווה, וזה היה אחד מהם. ולא בגלל שהיא הזכירה אותי, אלא מכיוון שהיא הייתה כל כך ברורה לעצמה. היא ידעה, פשוט ידעה, שהיא תחגור את בנה בטיולון. זה מזכיר לי אמא אחרת, נהגת, שראיתי את ילדיה לא חגורים במושב האחורי של המכונית. שאלתי אותה - "למה? זה הרי כל כך מסוכן?!" והיא ענתה לי שזה לא נעים להם להיות חגורים ולכן היא לא מכריחה אותם.
גבול, זאת אני כבר הבנתי מזמן, הוא לא דיון ביני לבין האחר. ביני לבין הילד, או ביני לבין מישהו בעבודה או ברחוב. גבול הוא ביני לביני. אני גאה לדעת שגם בתי הבינה שלחגור את הילד זה לא נושא לדיון בינה לבין הילד, אלא בינה לבין עצמה: היא יודעת שזה חשוב, היא יודעת שזה בטיחותי, כנהגת היא יודעת שזה החוק ולכן הילדים שלה יהיו חגורים - גם בעגלה וגם במכונית, גם אם זה נעים להם וגם אם לא.
אני חושבת שזה אחד הקשיים הכי גדולים של חלק גדול מההורים הצעירים: לשים לילד גבול. יושבים בקליניקה שלי אנשים שבטוחים שאם הם אומרים לילדים: "קחו את הנעליים לחדר" או "תסגרו את הטלוויזיה" או "לך להכין שעורים" או "תחגרי את עצמך" – הם שמים גבול. לא ולא! הם מבקשים, אולי אפילו מעזים לדרוש. אבל זה לא גבול.
גבול, יקיריי, הוא שאני מגבילה את הילד: אני סוגרת טלוויזיה, אני חוגרת את הפעוט בטיולון, אני לא עונה כשמתחצפים אליי, אני לא קונה עוד גלידה, אני עוזבת את המקום כשמתנהגים אליי בחוסר כבוד, אני לא מגישה ארוחה פעמיים, אני מחזירה למיטה עשרים פעמים למרות שהילד יורד מהמיטה שוב ושוב ושוב.
גבול הוא מה שאני עושה, ולא מה שהילד אמור לעשות בעקבות דרישה או בקשה שלי.
הילד מבין שאין טעם לבכות
ילד שלא נעים לו בוכה, מתלונן, מנסה להסית את רוע הגזירה, אבל אם אמא שלו מתעקשת (כי הרי היא יודעת יותר טוב) ואם אבא שלו משתף עם זה פעולה (או להפך, כמובן) – הילד יבין שאין טעם לבכות כי חוגרים אותו בטיולון, זו עובדה, זה הכל.
זה מצריך רק שלוש או ארבע פעמים כדי שהקטנים יבינו היכן אתם מגבילים אותם, בלי פרצות ובלי דיון.
הגבולות שאני הצבתי לילדיי לא היו רבים, אבל היו ברורים מאוד. הייתי אמא בטוחה בעצמה. ברור שעשיתי טעויות, ברור שלא תמיד צדקתי, ברור גם שהייתי חמה ומלטפת ומפנקת בזמנים רבים אחרים, אבל גם הייתי מאוד נחושה ומאוד ברורה. וכשידעתי שאני הצודקת ואני הקובעת, לא השארתי פתח לוויכוח.
הגבלתי את ארבעת ילדיי כשהיו קטנים, כי ידעתי תמיד שבעוד רגע, בעוד עשר שנים, בעוד חמש עשרה, הם יקחו את המפתחות של המכונית וייצאו לבילוי. ידעתי גם שאני רוצה שבגיל 17 או 18, כשהם יעמדו ברמזור אדום בשעה שלוש לפנות בוקר בלי שוטר בסביבה ובלי שום מכונית בטווח העין – ידעתי שאני רוצה שהם יעמדו ויחכו לאור ירוק. בגלל זה הגבלתי אותם כשהיו קטנים, כדי שיפנימו את מהות הגבול. והם הפנימו. עובדה: תקשיבו מה אמרה בתי לאמא הצעירה בחנות העגלות.
>> בטור הקודם: במשקפיים של סבתא לא נוגעים
לכל הטורים האישיים של מיכל דליות
>> יש לכם שאלה למיכל דליות? תעלו אותה לעמוד הפייסבוק שלה או שלחו למייל family@mako.co.il והיא תשיב לשאלות נבחרות במדור מיוחד