עכשיו אני מבינה למה מתכוונות אימהות כשהן אומרות שהן לא נרדמות בלילה. פשוט כשעוצמים את העיניים, מופיעות תמונות מחרידות שאין עליהן שום שליטה, מראות מזעזעים שאין לך מושג בכלל שאת מסוגלת לדמיין. ואת רוצה להפסיק לחשוב את המחשבות האלה, להאמין שיהיה בסדר. ושוב עוצמת את העיניים. ושוב אותו הדבר.
ואז הדמעות מתחילות להצטבר והופכות לבכי, ואני קמה, מדליקה את האור ואת הטלוויזיה, מנסה להתנתק, חוזרת לחדשות – וזה מעייף בדיוק כמו שזה נשמע.
תמשיך במלאכת הקודש
אני צעירה מדי בשביל להיות אמא. רק השתחררתי בעצמי לא מזמן - בחורה צעירה שמרגישה לפעמים זקנה מאוד.
ובימים האחרונים שמתי לב שכולם פונים לאמהות, לפעמים לאבות, למשפחות. מרגיעים אותם, מדברים איתם, מגוננים. כאילו אני כלום. כאילו אני לא האדם הכי קרוב אליו בשנה האחרונה, שיודע בדיוק את כל הדברים הקטנים, מה מציק לו ומה הוא אוהב לאכול, מה התוכניות שלו ואיך הוא אוהב לישון.
מה איתנו, החברות האוהבות שמחכות בבית? מי יבין אותנו, את האהבה הענקית ואת הדאגה של כל אחת מאיתנו לחייל הפרטי שלה?
אנחנו יחד כבר כמעט שנה. עברנו כבר כמה מבצעים ביחד. זאת אומרת, הוא ביצע ואני פשוט הייתי איתו שם כל רגע ורגע. אני הייתי בלב שלו והוא היה בלב שלי, ולא אכפת לי כמה קיטשי זה נשמע. מדהים איך אפשר לחשוב על בנאדם אחד כל יום, כל היום.
ומה איתו עכשיו? אני מעיזה לפעמים לדמיין אותו רץ ברחובות, תופס מחסה, צועק לחברים שלו להסתער, מכוסה בבוץ, רועד מקור, מחייך לחיילים שלו כדי להרגיע, מנשנש את חטיפי האנרגיה שהספקתי לקנות לו ברגע ששמעתי מה עומד לקרות.
עם כל הידע המוקדם שלי לגבי מה שעלול להתרחש ועם כל ההכנה הנפשית שעשינו שנינו לקראת הניתוק האפשרי בינינו בזמן המלחמה – לא באמת הייתי מוכנה. ואני דווקא שייכת לרוב שחושב שצריך לעשות את זה, שהמלחמה הכרחית. אני לא איזו פציפיסטית חולמנית. ובכל זאת, הלוואי שהייתה דרך אחרת.
ככל שעובר הזמן אני שואלת את עצמי איך אפשר בכלל לסיים מלחמה כשלצד השני אין שום מטרה חוץ מלמחוק אותנו מעל פני האדמה. אני רוצה שהכל יסתיים כבר.
אני רוצה להגיד לחיילים, לחברים שלי שנלחמים בחזית ולחייל הפרטי שלי בוביק: תמשיכו במלאכת הקודש שלכם. תמשיכו להיות אמיצים וגיבורים, סיימו את המשימה מהר ושובו אלינו הביתה בשלום. כולנו מאחוריכם, מאמינים, תומכים ומעריצים אתכם בלי סוף.
שלכם,
עם ישראל והילי
רוצים להשתתף במדור? כתבו אלינו