כחלק משלל החוויות שאני זוכה להן במסע הגדול שלי לאוסטרליה, זכיתי גם לעשות תחקיר בגוף ראשון על איך זה להיות אמא במשרה מלאה, במשך תקופה קצרה שבה שני הילדים שלי נשארו בבית ולא הלכו לגן. כי כפי שכתבתי בטור הקודם, באוסטרליה מאוד נפוץ שאמא לא חוזרת לעבודה בשנים הראשונות שאחרי הלידה. היא מגדלת את הילד, ובסביבות גיל שנתיים מתחילה לשלוח אותו לגן ליומיים-שלושה בשבוע.
עד גיל שלוש הגנים רחוקים מלהיות מה שהם בארץ - הם נחשבים, בגדול, למסגרות טיפוליות (Care) ופחות לכאלה שתפקידן הוא לחנך. רק בגיל שלוש גן הילדים מתחיל כבר להיות מסגרת חינוכית (Kindergarten), וגם הוא, אם הוא במסגרת ציבורית (של העירייה), למספר מצומצם של שעות ביום. הגנים הפרטיים מגיל 3 (Preschool) גם הם כבר מסגרת חינוכית, וגם אליהם מגיע חלק ניכר מהילדים לשלושה ימים בשבוע בלבד.
הרבה מההורים עושים זאת מטעמי תקציב, כי הגנים מאוד מאוד יקרים: יום בגן עולה כאן 90-120 דולר ליום; תושבי אוסטרליה מקבלים החזר של עד 70% על הסכום הזה, והמשמעות היא שגן (למי שהולך 5 ימים בשבוע) מתחת לגיל 3 עולה (אחרי החזרים) בין שליש לחצי משכר דירה ממוצע (כ-900 דולר בחודש) – קצת פחות מאשר בישראל. למי שאינו תושב, כמונו למשל, גן "במשרה מלאה" יעלה בערך כמו שכר דירה 2,000-2,600 דולר בחודש). וזה לילד אחד.
ובחזרה לסקירת המסגרות: בגיל 5 הילדים מתחילים ללכת לבית הספר, לכיתת "הכנה" שלפני כיתה א', ובהתאמה, בכל בית ספר יסודי יש גם גן שעשועים בחצר.
אלה הן כמה דוגמאות לדברים שאפשר לעשות פה עם תינוקות ועם ילדים – כולם בשעות הבוקר:
Mothers Group: כל אמא שיולדת תינוק ראשון, משויכת באופן אוטומטי על ידי המועצה המקומית שהיא משתייכת אליה, לקבוצת אמהות שילדו יחד איתה. המועצה מארגנת מפגשים שבועיים ומונחים לאמהות עם התינוקות. המפגשים האלה, שבהתחלה מספקים תמיכה, מענה לבדידות ולצורך בחברה ובהחלפת חוויות, ממשיכים הרבה פעמים לחברויות אמיצות ומשמעותיות, והילדים מכירים זה את זה מגיל אפס.
Playgroup: כשהילד מגיע לגיל שבו הוא כבר זקוק לחברת ילדים קבועים בני גילו, אפשר להצטרף לאחת משלל קבוצות שנוצרו במיוחד לשם כך, שהמקבילה הישראלית שלהן היא "גן עם אמא". יש קבוצות שהן המשך טבעי של "קבוצות האמהות" מהסעיף הקודם, יש קבוצות שהן בעלות מכנה משותף אתני, יש קבוצות ששייכות לכנסייה מסוימת ויש קבוצות של בתי חב"ד או של מרכזים קהילתיים אחרים. אם הקבוצה היא התארגנות עצמית של אמהות, שמצאו להן אולם מארח (בכנסייה או במרכז קהילתי אחר), ההצטרפות אליה תהיה בדרך כלל בתשלום סמלי שיכסה ארוחת עשר לילדים או כתרומה למקום המארח. המפגש יכול להימשך בין שעה וחצי לשלוש שעות, והוא יכלול תכנית שתשתנה מקבוצה לקבוצה. האמהות עצמן (לפעמים יש גם אבות) עושות הכל – מסדרות, אחראיות לאוכל ו/או להכנתו ומפעילות את הילדים. אם הקבוצה היא בהנחיה של איש מקצוע, היא תהיה כרוכה בתשלום מסוים עבור כל רבעון, אבל גם הוא יהיה שווה ערך ליום עד יום וחצי בגן ילדים. בקהילה היהודית יש גם מבחר של קבוצות או פעילויות מובנות בתשלום צנוע, שכולל כיבוד קל ו/או חומרי יצירה. המפגשים הם קבועים, בתדירות של פעם בשבוע או יותר.
פליידייט: כאמור, הרבה אמהות נמצאות גם הן בבית עם הילדים, ותמיד ישמחו להעביר את הבוקר ביחד. גם הפארק השכונתי, אם הוא מספיק פופולרי, יכול להפוך לפעמים לפליידייט ספונטני, כי מגיעים הרבה ילדים קטנים. במקום אחר-הצהריים, כמו בארץ, הם מגיעים בבוקר. בבוקר גשום, המשחקיות הסגורות (שנקראות בארץ "ג'ימבורי"), מלאות כמעט עד אפס מקום.
חוגים בתשלום: שפע של חוגי מוסיקה ותנועה לכל הגילאים וגם חוג יצירה לפעוטות, שבו הם מקבלים סינר ענק ומוזמנים לייצר כמה שיותר לכלוך – רק לא בבית.
שעות סיפור: הספריות המקומיות מפעילות שעות סיפור (שכוללות את מיטב שירי הילדים הקלאסיים) לתינוקות ולפעוטות כמה פעמים בשבוע, ללא תשלום. גם זה יכול להפוך למקום מפגש עם ילדים אחרים שמגיעים באופן קבוע.
ספריה: הספריות הגדולות ידידותיות מאוד לילדים, יש בהן מדפים לפעוטות ופינות קריאה וגם צעצועים, וההשאלה היא בחינם לתושבי האיזור.
סרט: בחלק מבתי הקולנוע מוצגים באופן קבוע בשעות הבוקר סרטים שפתוחים להורים ולילדיהם – תינוקות ופעוטות: "בכי, בעיטות, צרחות והנקה מתקבלים פה בברכה, והאורות יישארו מעומעמים כדי שתוכלו לשים עין על הילדים", נכתב באתר האינטרנט של בית קולנוע כזה, שיש לו הצגה שבועית קבועה. ילדים מתחת לגיל 3 נכנסים בחינם.
ואפילו אפשר ללכת לבריכה או לחדר כושר. כל מרכז כושר גדול שמכבד את עצמו כאן כולל "מעון" - משחקייה עם צוות מוסמך (שמחזיק בתעודת הכשרה). ממלאים טופס מידע על הילד ומשאירים אותו לפרק זמן של כשעה. אני מכירה לא מעט אמהות שעושות את זה על בסיס קבוע.
איפה הילד?
גם סידורים שגרתיים כמו ללכת לחנות או לרופא נראים פה אחרת מאשר בארץ. בהרבה מאוד חנויות למוצרי תינוקות וילדים, ואפילו בחנויות נוסח "הום סנטר", יש מתחם קטן למשחקים שיכול להעסיק את הילדים במשך זמן ארוך למדי. אם אני הולכת לרופא עם שני הילדים, בין אם בשביל עצמי או בשביל אחד מהם, אני לא צריכה להתנצל או למצוא להם פתרונות. כמעט תמיד תהיה איזו פינת צעצועים קטנה, והרופא או האחות כבר ייתנו להם משהו להתעסק בו. ככה זה פה, אמא נמצאת עם הילדים והם חלק מעסקת החבילה.
אפשר להסביר את ההבדל התהומי בדוגמה הבאה: בארץ, אמא שתסתובב עם ילד בן שנה וחצי בבוקר תקבל תגובות מזועזעות של "למה הוא לא בגן?" ותצטרך להתחיל להתנצל. פה, כשאני מסתובבת עם בתי לבד בשעות היום ומספרת שיש לה אח גדול, אני כבר מזמן לא מתפלאת כששואלים אותי בתימהון אמיתי "אז איפה הוא?".
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?