שבועיים לפני פסח התמקמה בגרון שלי מועקה, שהלכה ותפחה ככל שהחג התקרב. אני כבר מכירה את ההרגשה הזאת מהחגים הקודמים פה: היא ממש פיזית – קצת קשה לנשום, והלב כבד כאילו שתלו בו עשרה טון של עופרת. בחגים אני רוצה להסתתר מתחת לשמיכה עד שיעברו. אני חושבת שאולי זה קצת דומה למה שמרגישה לקראת ליל הסדר רווקה שנושקת ל-40 או אישה שלא מצליחה להרות.
אם כל השנה החיים פה הם "החיים הטובים", בחגים החיים בארץ מנצחים, בגדול. בחגים כולם (טוב, לא כולם, אבל הרבה מאוד) רוצים להיות בארץ. זה כמו לעמוד מחוץ לגדר ולצפות בעיניים כלות במסיבה גדולה שאתה לא יכול להשתתף בה. הארץ הקטנה והצנועה שלנו מתעטפת בימות החג שלה באוויר ובאווירה שפשוט אי אפשר לחקות בשום מקום אחר.
עוד יום סתמי
ערב חג. האם אפשר לפרוט את הדבר הזה למילים? אינני משוררת, אז גם לא אנסה. אבל זה צרוב בדמו של כל מי שגדל בארץ: בוקר קדחתני של סידורים, ניחוחות סירים מפעפעים בכל חדר המדרגות, סידורי פרחים בדלי שהולך ומתרוקן, קניון עמוס ומתנות לחג, ואז – הרחובות המתרוקנים והשקט משתרר בבת אחת. רדיו עם שירים לערב-חג ודיווחי תנועה מתנגן ברקע, כך גם "די דיינו" מהחלון של אלה שהתחילו מוקדם, ובכל מקום אנשים, נשים וטף לבושים לבן. וגם: יש לך למי לאחל "חג שמח", או "שבת שלום" פעם בשבוע. אמנם יש לי מגע עם לא מעט יהודים פה, אז יצא לי לאחל ולקבל "חג שמח", אבל הבחור שהביא את המשלוח מהסופר בבוקר החג, המוכרת בטארגט שקניתי אצלה את הנעליים החגיגיות לילדים – בשבילם זה היה סתם עוד יום.
כן, פה זה סתם עוד יום. וזה מה שעושה את כל ההבדל. התחושה שאני לא נמצאת בבית מחריפה ומתפשטת והופכת לכל הווייתי. שום דבר אחר לא חשוב פתאום, רק אותה תחושה מכרסמת שפתאום גורמת להבין למה התכוון מי שהמציא את המילה הזאת, כיסופים. הם הולכים וגואים ומגיעים לשיאם בערב שלפני, אבל באופן מפתיע, בבוקר של ערב-החג אני מתעוררת בתחושה שאעשה מה שאפשר ושאכניס את החג הביתה בדרך שלי. אז הפסקול של אותו היום הוא פלייליסט שיש לי באייטונס ונקרא "ערב שבת", והוא מלווה אותי בבית ובאוטו, ובמטבח אני מארגנת ריח שמשגר אותי בדיוק לאן שצריך, ובעלי חוזר מוקדם מהעבודה וכולנו לובשים בגדי חג.
אפילו יותר מהתחושה החגיגית הכללית שנעדרת, הדבר שלוחץ יותר מכל על הדק הגעגוע הוא המשפחה. משפחה לא בוחרים, וכשחיים רחוק ממנה מבינים עוד משמעויות של זה. לטוב ולרע. בחגים המשפחה מתכנסת יחד. יש לך מקום בטוח שאתה שייך אליו. לרוב האנשים יש שני מקומות כאלה, הצד שלו והצד שלה, והם תמיד יריבו עליך וירצו אותך איתם. פה אתה צריך למצוא את עצמך ולדאוג שיהיה לך מקום כזה. פסח הוא אחד הזמנים הכי משפחתיים, החג שבו אפשר למצוא שפע של חניה בתל-אביב. החג שאף אחד לא יכול להתחמק ממנו, אם הוא נמצא בגבולות הארץ. אז אפשר לקטר עד מחר, אבל מרחוק זה נראה אחרת. המובן מאליו כבר לא מובן מאליו, והנסיבות האלה שבהן מישהו ייעלב ויכעס ממש אם תעז לא להופיע, כי בלעדיך השולחן לא שלם, נראות כמו צרות של עשירים אמיתיים.
לפחות יצא לי לארח
אבל לכל מטבע יש שני צדדים. יש פה גם פוטנציאל – להחליט עם מי מתחשק לך לחגוג את ערב החג, למי בא לך לבשל, ולאיזו עדה אתה בוחר להשתייך השנה. אתה אפילו, אם בא לך, יכול פשוט להחליט שהשנה לא בא לך לעשות סדר. מנגד, אתה יכול להחליט שאתה המארח. את ארוחת ערב ראש השנה אירחנו אצלנו שלושה חודשים אחרי שעברנו ממלון הדירות לבית אמיתי ששכרנו, וזה היה יום מדהים - מראשיתו ועד סופו. הייתה באוויר הרגשה של משפחה, הכי אמיתית שאפשר. והכל הצליח לי - גם האורז הפרסי שהחלטתי בספונטניות להכין בפעם הראשונה, לפי הוראות ההכנה של סבתא של בעלי. קיבלתי שיחות טלפון מהארץ ("רק לדקה") שבעלי החזיק לי את הטלפון ליד האוזן כדי לקיים אותן, והן רק האדירו את תחושת האושר. כשהאורחים איחרו קצת, בדיוק במידה הדרושה כדי שהכל יהיה מוכן בזמן, בעלי חילץ גרגרי רימונים, אני חתכתי תפוחים והכנתי את הצלחת המרכזית - ולו מישהו הסתכל מהחלון, היה רואה תמונה של הרמוניה חגיגית.
הגיעו אלינו חברים עם ילדים קטנים, ולמשך כארבע שעות הבית לבש חג ואור וחום. המוסיקה עשתה טוב על הנשמה, האוכל קיבל שבחים, האוכל שהאורחים הביאו היה מעולה, הילדים נהנו מאוד ושיחקו יחד לתפארת מדינת ישראל. כולם היו קצת באופוריה, ואני הרגשתי - זהו, התמקמנו. אנחנו בבית שלנו. האופוריה עוד נשארה איתנו לפחות יומיים אחר-כך, ואמרו לי שזאת תחושה מוכרת; שכשמארחים אצלך בבית בחג גדול מקבלים את ההרגשה הזאת.
בארץ היו עוברות כמה שנים טובות עד שהייתי זוכה (או מעזה) לארח אצלי את ערב ראש השנה או את ליל הסדר. כשעשיתי את זה פה, זכיתי בחוויה מעצימה מאין כמוה, שהדגישה את תחושת העצמאות שאני זוכה לה כאן, ואת ההתבגרות ואת ההתפתחות שלי ואת היכולת לעמוד על הרגליים בפני עצמי כאם המשפחה.
בליל הסדר הזה הוזמנו להתארח אצל משפחה יהודית-אוסטרלית שהכרנו דרך חברים. אנשים חמים ומיוחדים שהבנים שלהם מוזיקאים, כך שבסוף תמיד מנגנים ושרים. כולם סחבו איתם כלי נגינה – גיטרה ואפילו קונטרבאס, והבן הפסנתרן ניגן קצת בזמן שאכלנו. לצערי הרב לא הצלחנו להישאר לסוף, כי הילדים כבר היו גמורים. לא פשוט להתארח עם שני קטנטנים אחרי שעת השינה שלהם ולהיות אחראים עליהם באופן בלעדי (אין סבא וסבתא ודודים, כבר אמרנו) ועוד לנסות לקרוא בהגדה ולאכול.
החג עצמו, יום למחרת הארוחה הגדולה, הוא כבר אופרה אחרת לגמרי. במקום לעמוד בפקקים ובתורים עם כל עם ישראל, אנחנו בחופש לבד, וזה מרגיש כמו להיות בחופש מהעבודה באמצע השבוע. יש שקט גדול בנשמה, כי עוד ערב-חג עבר בשלום, ואין ארוחות ומחויבויות, ובדרך-כלל באופק הקרוב מסתמן לו עוד סוף שבוע שלם. הילדים עשו לנו השכמה מוקדמת, אז עוד הצלחנו, דרך הסקייפ והודות להפרש של תשע שעות לטובתנו, להיות בסוף הסדר של המשפחות. לא, זה לא היה אותו דבר, אבל היה מרגש מאוד לראות כל בני המשפחה בבת-אחת. בעיתוי מופלא נחתה על סף ביתנו בבוקר החג חבילת-ענק ששלחנו לעצמנו דרך הים בביקור האחרון בישראל, מלאת מתנות ומשחקים וספרים והפתעות. כל טוב הארץ, ששלחה לנו דרישת-שלום חמה וחגיגית בדיוק בזמן.
>> לעמוד הפייסבוק "להיות הורים טובים" כבר הצטרפתם?
>> בטור הקודם: "החיים באוסטרליה מדהימים, אבל סבא וסבתא חסרים"