מבין ארבעת השופטים של התוכנית "מאסטר שף", חיים כהן ללא ספק יושב על משבצת הרגיש שבחבורה. הוא זה שיודע להיות אוזן קשבת ברגעי מצוקה של המתמודדים, ומשהו במבט שלו תמיד גורם לכולם לרצות לקבל ממנו חיבוק. כשחוזרים אחורה, אל ילדותו, אפשר בקלות להבין איך הוא הפך להיות הלב הכובש שעל המסך הקטן, וגם בחיים עצמם.
בילדותו גדל כהן בבית שפתח את דלתותיו בפני ילדים במצוקה ושימש כבית אומנה עבור ילדים שהוצאו מבתיהם. "אני לא יודע מה בדיוק הוביל את ההורים שלי להחלטה להפוך למשפחה אומנת. כבן יחיד אולי אמא רצתה שתהיה לי חברה של ילדים אחרים בבית ואולי זה היה עוד ביטוי של הנתינה שאפיינה מאוד את המשפחה. גם בימים טובים וגם בימים קשים יותר, הבית שלנו תמיד היה חם מאוד ופתוח, מארח אחרים וגם עוזר לאחרים".
פותחים את הבית ואת הלב: הפכו גם אתם למשפחות אומנה >>
איך ההורים הסבירו לך את המצב?
"הם תיארו אותו בפשטות: ילדים אחרים זקוקים לעזרה, ואנחנו יכולים וצריכים לעזור להם. הם הסבירו לי שהמצב של הילדים לא טוב, שיש מצוקה, ושהם יהיו איתנו עד שיימצא פתרון והם יוכלו לחזור הביתה. לא היה במעשה הזה משהו לא טבעי, להיפך. אנחנו היינו בית אומנה במשך שנים בודדות, אבל שנים רבות ביתה של דודתי היה בית אומנה: 3 אחיות שהגיעו אליה בגילאים קטנים מאוד נשארו אצלה עד לגיוס של כל אחת מהן והפכו לחלק מהמשפחה".
הרגעים המרגשים שכהן זוכר מאותם הימים היו סביב ימי ההולדת של הילדים שהתגוררו עימם, אז היו נפגשים וחוגגים גם עם הוריהם הביולוגיים. "לראות את האיחוד הזה, את השמחה של הילדים שתמיד רצו להיות עם ההורים. ובכלל, גם הדברים הפשוטים ביותר היו למשמעותיים: חיבוק, ארוחת ערב חמה. ממתקים שהם אכלו ושימחו אותם מאוד. כל הדברים הקטנים, שהם כמובן לא קטנים בכלל".
אך יחד עם זאת, לצד הרגעים המרגשים, הכנסת ילד למשפחת אומנה כרוכה לא פעם גם ברגעים מורכבים ולא פשוטים. מבחינת כהן הקושי שהוא זוכר היה הרגע שבו פגש את הקושי של הילדים. "לפעמים, ילדים הגיעו אלינו באמצע הלילה והייתי שומע שהם נכנסים, או שבפעמים אחרות הייתי פשוט מתעורר בבוקר עם ילדים בבית. החוויה לא הייתה שלילית, אבל הילדים היו במצב נפשי רגיש מאוד. לא התמודדנו רק עם הילדים, אלא גם עם המשפחות שלהם. אז לא הייתה מערכת מקצועית מיומנת כמו שיש היום, שמלווה ומייעצת באופן צמוד. אז כן, גם נקודות המגע עם הורים ביולוגיים מסוימים שהיו נתונים לקשיים, לא הייתה קלה.
"בדיעבד, אני מבין עד כמה שהכמיהה של הילדים להורים שלהם, למשפחה הגרעינית שלהם, הייתה עזה. היום, גורמי הרווחה מעודדים את הקשר של הילד עם ההורים הביולוגיים, מטפחים אותו באמצעות כלים מקצועיים כאלו ואחרים, אבל אז, הדברים התנהלו אחרת. הילדים רצו להיות עם ההורים שלהם, בבית. גם אם הם סבלו בו, וכמה שהבית שלנו היה חם ואוהב, הם לא ידעו איך לעכל את התלישה מהם. אני מאמין שאחת המשימות החשובות ביותר היא להמשיך לעודד את הקשר החשוב הזה, וללמד את ההורים להיות הורים טובים יותר".
איך חווית האומנה השפיעה עלייך כמבוגר?
"האישיות שלי היא תוצר של מי שחינכו אותי להיות ואיך שאני שואף לגדל את הילדים שלי היום. מי שאני ומה שאני הוא גם חלק מהחוויה שעברתי. גדלתי עם התחושה שאני בר מזל. התקופה ההיא נתנה לי פרספקטיבה. הרי הפער בין מה שיש לך לבין מה שאין לאחרים הוא מטלטל. ידעתי אז ואני יודע היום שגדלתי בבית עם הורים טובים שאהבו אותי. הוריי יצרו בית חם ויציב, בראש ובראשונה הייתה זו יציבות רגשית שנותנת לי עד היום המון כוח. השנים האלו העניקו לי אינטליגנציה רגשית, את היכולת להכיל מקרים כואבים. המעשה שלהם גרם לי להבין מהו כבוד אדם, לא רק כססמה, אלא כאורח חיים של ממש".
איך אתה מעביר את המסר הזה לילדים שלך?
"אומנם אני לא משמש כמשפחת אומנה, אבל אני מאמין שלתת דוגמא אישית לערך הנתינה היא קריטית", אומר כהן. "לפני שנתיים קיימנו באחת המסעדות שלי, יפו תל אביב, ליל סדר לניצולי השואה. כל המשפחה שלי השתתפה באירוע, וכשהילדים שלי ישבו ליד האורחים המבוגרים, חוו והרגישו ולמדו, הם הושפעו מאוד. המשכנו לדבר על זה הרבה אחר כך. אני מאמין שהדרך הטובה ביותר לחנך ילד, היא על ידי מתן דוגמא אישית. ושוב, גם במעשים הפשוטים לכאורה: לתרום צעצועים שכבר לא משחקים בהם, להתנדב במתנ"סים בערים אחרות. כל מה שגורם לילד לראות את האחר, ולתת מעצמו לאחר".
מה היית אומר למי ששוקל להיות משפחת אומנה?
"את כל הטוב שיש בזה, אנשים כבר יודעים. הם מרגישים את זה בבטן. אבל משפחה שחושבת לעשות מעשה כזה צריכה להיות מאוד מוכנה. לקבל הדרכה מתאימה שקיימת כיום, להבין שלצד הסיפוק הגדול, לילדים יש בעיות שאיתן צריך להתמודד. צריכה להיות המון אמונה במעשה, סבלנות וכוחות נפשיים. ולצד כל אלה, מדובר במעשה חשוב ויקר ערך, כזה שיכול לשנות מציאות של ילד. להפוך את העולם שלו, ואת העולם בכלל, לטוב יותר. רק צריך להיות מוכנים - גם לחלוק צעצועים".