אפרת (44) נשואה להראל ואימא לשלוש בנות, בעלת עסק בשם "האוצרת". "אני מטפלת בהיסטוריות מצולמות של משפחות. הקמתי את העסק לפני שבע שנים. אנשים מגיעים אליי ואני עורכת ומעצימה את ההיסטוריה הבלתי כתובה שלהם: סורקת, מטפלת בכל סוגי המדיה, והופכת את ערימות התמונות לאלבומים. אני מאמינה שהחוויות שלנו, ורגעים מרגשים של אנשים שחשובים לנו חיים בתוך הראש וכשפותחים את האלבום זה מתעורר מחדש. הנושא הזה תמיד משך אותי: היסטוריה, נוסטלגיה, דברים ישנים, מסמכים ותמונות, עשיתי את זה במשך שנים למשפחה הקרובה. לפני כן גידלתי את הבנות שלי".
הראל (48) מנכ"ל משותף באופנהיימר ישראל. חברת בת ישראלית בבעלות מלאה של בנק השקעות אמריקאי. בנק עם היסטוריה בת מאה שנה. החברה הישראלית קיימת כבר חמישים שנה, ולמעלה מ-25 שנה אני בחברה, כשב-15 השנים האחרונות אני משמש מנכ"ל משותף, ולפני זה ניהלתי תפקידים רבים. יום אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד פה. שירתי ביחידת 8200 והגעתי דרך מילואימניק שהיה מגיע למשמרות קבועות וגם עבד פה. כשהתקרבתי לשחרור תהיתי אם אצא לטיול או אחתום קבע, במקביל נרשמתי ללימודי הנדסת בניין בטכניון. המילואימניק אמר לי שהם צריכים מישהו כמוני עם יכולות ארגון לשעות הבוקר, נכנסתי למשרה שלא הייתה קיימת, והשאר היסטוריה".
נשואים: אפרת: "למדתי תואר ראשון בהיסטוריה כללית, בין השנה הראשונה לשנייה, נסעתי לטיול בתאילנד עם חברה, ושם הכרנו לפני קרוב ל-21 שנה, בערב ראש השנה.
הראל: "הייתי כבר בן 26, מועסק 5 שנים, כמו שסטודנטים מטיילים כמה שבועות בתאילנד. אבא שלי נפטר כמה חודשים קודם וכיוון שלא עשיתי טיול אחרי צבא, החלטתי לנסוע לתאילנד לחודש. בעבודה לא אהבו את זה אבל קיבלו כי הייתה לי שנה קשה. בסוף הקארמה הסתדרה. תמיד אמרתי שאבא שלי שלח לי את אפרת ושם נפגשנו, על החוף בקוסמוי, שהיה קצת יותר בתולי ממה שהוא היום".
אפרת: "כנראה שהוא כבר נתקל בי קודם, אבל התקשורת הראשונה הייתה כשחזרתי מבילוי, ובדרך לגסטהאוס הייתה בפינה מסעדה. הראל ישב שם עם חבר ונופף לי עם היד. ישבתי איתם, ואחר כך הלכנו לים ושתינו בירה ביחד. הוא עבר עם החברים לקופנגן וגם אני. חזרתי לארץ כמה ימים לפניו, באתי לאסוף אותו מהשדה, היינו יחד כמה חודשים ונפרדנו לחצי שנה, אבל היינו כל הזמן בקשר טלפוני. חזרנו ואז הוא התקשר ביום ראשון, זה היום שבו הוא לא עובד אחר הצהריים, ושאל אם בא לי ללכת לאכול סושי. זה היה ב-9 ביולי 2000 ומאז אנחנו מזמינים בכל שנה סושי ביום הזה. אחרי שנתיים התחתנו".
ילדים: נועה (16.5) תלמידת י"א בבית ספר "מיתרים" ברעננה. אפרת: "'מיתרים' זה בית ספר שבו דתיים וחילונים לומדים ביחד. אנחנו חילונים עם זיקה למסורת. נועה רוקדת 13 שנים, קלאסי מודרני ג'ז בקונסרבטוריון".
הראל: "בית הספר והצופים זו מסגרת אחת כי היא נמצאת עם אותם ילדים. החוג נותן מסגרת נוספת ומקבילה שמייצרת איזון נכון, כי כשילדים נמצאים במסגרות חינוכיות, פעם זו מקובלת, ופעם השנייה".
אפרת: "החברות לבלט הן חברות לחיים, נוצרו שם קשרים טובים. נועה פעילה חברתית, משתתפת בתוכנית למנהיגים צעירים, הייתה בקבוצת שגרירים של משרד החוץ, והקורונה שיבשה נסיעה שהייתה אמורה להיות לה לשבוע. ההתמדה לבלט באה ממנה, אנחנו כמובן מעודדים להתמיד. היא והאחיות שלה גם ניגנו על פסנתר וראינו שהן לא בקטע אז ויתרנו, אבל אצלנו אי אפשר להגיד אחרי כמה פעמים 'אני לא אוהבת את החוג', צריך לסיים שנה, ואז לדעת אם הן אוהבות או מתחברות".
מיכל (14.5) אפרת: "מיכל לומדת בכיתה ט' באותו בית ספר, גם היא רוקדת הרבה שנים".
הראל: "הן חזרו לרקוד אחרי שנה והן מאושרות. בגלל שהמסגרת הייתה עירונית, היא הייתה מושבתת. בכל התקופה שהן ישבו בבית, שתי מתבגרות עם זומים, העולם החברתי שלהם נחתך ב-80 אחוזים והעולם הספורטיבי נחתך במאה אחוזים. הן מצאו ביוטיוב מאמנת כושר, וכל יום התאמנו בין רבע לחצי שעה. הייתי גאה לראות אותן שומרות על כושר ושגרת חיים, נראה שהן צלחו את התקופה יפה והתמודו גם עם הטכנולוגיה החדשה, ואת ההשפעות ארוכות הטווח נראה בהמשך".
נעמה (9) אפרת: "נעמה תלמידה בבית ספר תל"י, שגם הוא משלב חילונים ודתיים. היא שחקנית כדורגל, בהפועל רעננה".
הראל: "מכיתה א', מבלי שעודדנו אותה היא התחילה לשחק עם הבנים, והיה לה חיבור עם זה. היא אוהבת את המשחק ויש לה כישרון".
מגורים: גרים ברעננה, בבית פרטי בן חמישה חדרים ומרתף".
אפרת: "אני נולדתי ברעננה, ההורים שלי ואחי גרים פה. כשהתחתנו זה היה ברור שאנחנו באים לכאן, הראל חיפאי במקור אבל היה הרבה שנים בתל אביב".
הראל: "הבית שלנו, וקצת של הבנק".
סדר יום:
06:30 מתעוררים. אפרת: "הראל הוא שאחראי על תקתוק הבוקר, כריכים, וארוחות צהריים. בימים כתיקונם הן לומדות עד שעות מאוחרות, לכן הן לוקחות ארוחת צהריים ומחממות בבית הספר. אני בקומה העליונה משליטה סדר, מסרקת את נעמה, כביסות. אחר כך אני יורדת לעבוד בסטודיו שלי שנמצא בבית במרתף, מכינה קפה ומתיישבת בין בין שמונה לשמונה וחצי ליד השולחן. הראל לוקח את הבנות למסגרות".
הראל: "מספר פעמים בשבוע אני מתאמן בספורט בבוקר, בחוץ. למרות שיש לנו מכשיר בבית. משם אני עובר בבית, מתארגן ונוסע לעבודה כשנרגעים הפקקים. אני עובד במגדל העסקים של דיזינגוף סנטר. יום אחד בשבוע – ביום ראשון - עובד מהבית".
אפרת: "נעמה מגיעה בצהריים, פעמיים בשבוע היא בצהרון. אני עושה הפסקה, אוספת אותה ואנחנו אוכלות יחד. אחר כך אני ממשיכה לעבוד אבל זמינה לילדות - אם אני צריכה לקחת אותן לאימונים או להקפיץ אותן למקום מסוים, ההורים שלי גם עוזרים".
הראל: "אני מגיע מהעבודה בערך בשבע-שמונה בערב. בארבעת הימים בדרך חזרה אני אקח את אחת הבנות חזרה מהחוג. יש ימים שאנחנו יכולים לנסוע ולחזור 6-7 פעמים, בקורונה היה יותר גרוע. כשיש אוטובוסים בקיץ הן נוסעות למסגרות אבל בגדול יש המון הסעות, יש ימים שאחר צהריים שלם מבלים ברכב, לכן אנחנו מחכים שלנועה יהיה רישיון שתיקח את האוטו ותיסע, וגם תסיע את האחיות שלה".
אפרת: "בערב אני והראל אוכלים יחד, נעמה קודם. לגבי הבנות - זה תלוי בחוג ריקוד. יש ימים שהן חוזרות מהבלט בעשר ורבע. הראל: "הן שולחות לי הודעה להכין כריכים כשאני בא לאסוף אותן.
בין 23-24 הולכים לישון, נעמה אחרי קרבות הולכת לישון בתשע וחצי. כל יום מחדש קרב. הגדולות הולכות לישון כשהן עייפות".
מה אוכלים בבית? הראל: "יש לי התמחות בכריכים בעקבות אכילה בחוץ במשך שנים. הבנתי את הסודות, וגם מומחה למג'דרה"
אפרת: "אני מבשלת בבית, הכול. אוהבים בשר, אוכלים הרבה דגים, גם נאים וגם מבושלים: קרפצ'יו סביצ'ה, כובשת סלמון בבית. אני מאוד מקפידה על מה שמכניסים לפה, לא מכניסה הביתה אוכל מתועש, בורקסים, ג'חנון, בשנה האחרונה הוצאתי גם את הפתיתים והקוסקוס, פחות טיגון. אנחנו כל הזמן אוכלים בבית, כך שמבשלת די הרבה". הראל: "בסגרים כל יום הלכנו כל יום לסופר". אפרת: "צריך להיות יצירתיים כדי שלא נאכל סתם לחם עם משהו, נעזרת במתכונים, בחברות, ובניסיון שצברתי. באמצע השבוע לא עושה משהו מתוחכם: צלי עוף עם תיבול אסייתי, פסטה וכרובית קלויה, בערב לפעמים פשטידה או דג". הראל: "בימים האחרונים אנחנו עמוסים ואוכלים פיצה כבר שלושה ימים, שיא השפל. הארוחות גורמה של אפרת מגיעות לרמות גבוהות: ריזוטו ודגים, כולנו מוחאים כפיים".
חלוקת התפקידים: אפרת: "בבוקר הראל מסיע למסגרות ומכין את הכריכים, אני את כל השאר". הראל: "בימי ראשון אני עוזר ברוב ההסעות כשאני מסיים לעבוד, ועושה גם קניות בסופר".
מטלות הילדים: אפרת: "מה שמבקשים מהן".
הראל: "הן היו דיירות בבית, מקבלות שירותים, הסעות".
אפרת: "אני דורשת, לקפל כביסה, לתלות כביסה, להוציא את הפח, לפנות מדיח, לסדר מטבח וכיור".
הראל: "לפעמים אתה שומע מהן: למה אני ולא היא? עושות השוואות. בעיקרון בני נוער בהוויה שלהם לא אכפת להם מסדר וארגון, זו מלחמה אינסופית בין הורים וילדים. זה מגיע לרמות מסוימות שאתה רוצה לסגור את הדלת, אבל לפעמים זו סכנה לבריאות הציבור. אני חייב לציין שיש שיפור, הן עושות דברים בצורה יזומה, רואות מדיח מלא ומוציאות, מכניסות את מה שיש בכיור למדיח, מקפלות כביסה. בזמן הסגר הן הבינו שדברים לא טריוויאלים. היקף התחזוקה של הבית עלה במאה אחוז ואתה חייב שתהיה לך עוד עזרה, אחרת אתה משתעבד".
אפרת: "הקטנה עוזרת בהתאם לגילה. מפנה צלחת מהשולחן. אנחנו מבקשים ממנה לגלגל מגבות".
תחביבים: אפרת: "ריצה משותפת שלנו בסופי שבוע". הראל: "הייתה תקופה שניסינו גם באמצע שבוע לפני שחזרו למסגרות כי היה יותר זמן בבוקר ולא היינו צריכים לקחת אותן למסגרות. אפרת פעילה בהנהגות ההורים גם בתל"י וגם במיתרים. אני מתעניין בספורט וכדורגל, בעיקר מכבי חיפה וקצת בכדורגל האנגלי ויש לי תחביב מוזר של מזג האוויר. זו תופעה שלא שולטים בה, וגורמת לך לפעמים לשים הכול בצד. אחרי הצבא התמקצעתי בנושא מזג האוויר, ואני נותן תחזיות למשפחה ולעובדי המשרד, בעיקר בחורף. אני נהנה מההתעסקות בזה כי היא שוברת שגרה, כל התעסקות שמנטרלת את המוח מההתעסקות האובססיבית בעבודה ונותנת אסקפיזם, אני נהנה ממנה. כשאני צופה בכדורגל לא מעניין אותי מה קורה בבורסה. בסקי הראש שלך מנוטרל כי אתה בהישרדות איך אתה יורד ועולה, בניגוד לחופשת בטן וגב שאתה כל הזמן בטלפון, בסקי אין זמן לזה וגם אין קליטה על ההר". אפרת: "סקי זה משהו שאנחנו מאוד אוהבים לצערנו בשנתיים האחרונות הודות לגברת קורונה זה לא הסתייע".
אאוטסורסינג: אפרת: "ניקיון - פעם בשבוע וגיהוץ – יש לנו מישהו שבא לוקח בגדים ומצעים, ומחזיר לנו מגוהצים".
ערך מרכזי בבית: אפרת: "להיות בני אדם ולהגיד את האמת גם אם היא קשה". הראל: "לתת דוגמה אישית. הבנות מסתכלות עלינו ורואות אנשים חרוצים שקמים לעבוד. אני נכנס הבית בשמונה, אפרת בפגישת עבודה או שצריכה לסיים עבודה וצריך לסגור את המטבח ולעשות מטלות. הן מסתכלות על זה תוך שבוהות בפרק של חברים, ולכן חל בהן שינוי. אנחנו הרול מודל העיקרי שלהן".
אפרת: "אנחנו מאוד משדרים בבית, שכל דבר ששווה משהו בחיים, צריך להתאמץ ולעבוד בשבילו, דברים לא מגיעים אלינו על מגש של כסף. מאוד כיף לעשות ולראות את התוצאות, כשאתה עושה ומצליח, אתה רואה שיש שכר לעמלך. חשוב לנו מאוד שהן יהיו אנשים טובים". הראל: "אפרת באה ממשפחה שמקדשת את הזיכרון, לקחה את זה למקום מתקדם והיא המובילה בנושא הזה במשפחה".
אפרת: "מה שאני עושה היום הוא לא במקרה, כל החיים אהבתי היסטוריה היו לי סבא וסבתא הרבה שנים, וכשהתבגרתי התוודעתי לסיפורי השואה. אני מאוד מתחברת לזה ומאמינה שמשם אני באה לעבודה שלי. כל מי שאני עושה לו אלבום בין אם זה לילד או למבוגר בן 80, אני מאמינה בלהנציח את הדברים, כל אחד חייב לדעת מאיפה הוא בא, וזה ערך שאני מנחילה בבית. הבנות יודעות את ההיסטוריה המשפחתית, אחרי שסבתא שלי נפטרה עזרתי לסבא שלי להוציא את סיפור החיים שלו, כשמלאו לו מאה שנה אחרי שכבר נפטר נסענו עם הילדות לפולין. להביא את הבנות שלי לעיירה שממנה ברח בתחילת המלחמה זה סוג של ניצחון. הוא ברח חסר כל ואיבד את כולם והצליח כמו עוף החול להקים משפחה. בכלל, משפחה זה ערך חזק אצלנו".
מה בסל רגשות האשמה: אפרת: "לפעמים זה על פחות זמן איתן, חוסר סבלנות. בגלל שאני בבית אין לי הרבה רגשות אשם, הייתי הרבה שנים בשבילן ולא עבדתי, וגם היום אני פה. לפעמים, נעמה יושבת בסלון ואני יודעת שהיא משחקת בסוני ואני רבה עם עצמי אולי ללכת לשבת איתה".
הראל: "אני כועס על עצמי וזה קורה הרבה, כשהילדות רבות ואני בוחר צד בלי לדעת את כל העובדות, ורץ לקבוע מסקנות ואחרי זה מתרחט ואומר פעם הבאה אתה לא מתערב. אלו דברים שהתעצמו בשנה האחרונה. כמות האינטרקציות היומיות היו רבות, אתה בעצמך במתח בתחילת הקורונה, והיה לנו גם חוסר סבלנות. אני כועס על עצמי שאני לא הורה מספיק מכיל, ושומע את העצות להורים וחושב מה איתי? גם אני מאבד פה את העשתונות".
אפרת: "גם אנחנו המבוגרים עברנו משהו בתקופה הזו". הראל: "לפעמים אני נקרע, לא היית צריך להגיד ככה או להתעצבן או להרים את הקול, יש לי המון ביקורת עצמית בקטע הזה, מסתכל על הסיטואציה וחושב שבפעם הבאה אגיב אחרת, הילדים מסתכלים עלינו ונעלבים ויודעים לנצל. דינמיקה בין בנות מתבגרות בבית, שונה מבנים. אני הזכר היחידי בבית וצריך שיהיה לי מקום מפלט שלי שבו רק אני אהיה שם עם טלוויזיה ומקרר של בירות שיהיה לי קצת שקט".
כמה משתכרים: הראל: "אנחנו בחמישה אחוזים עליוניים מבחינת שכר. אני עובד הרבה שנים כמנהל חברת ברוקרים. אבל לצערי לא תראי אותי ברשימת המשתכרים הגדולים במשק. אנחנו חיים בסדר יש לנו משכנתא לא נוהגים במכוניות מפוארות אלא כאלה שיש הרבה כמוהן בכבישים, נוסעים לחו"ל כמו כולם, אוכלים במסעדות. לא נמצאים בשפיץ ולא מתלוננים".
לאן הולך הכסף: הראל: "משכנתא, חינוך וחוגים, הרכב עולה כי זו הלוואה". אפרת:"חיים כשאפשר, אוהבים לנסוע ולאכול בחוץ, קניות לבנות".
מגבילים בזמן מסך: אפרת: "לגדולות קשה להגיד, עם נעמה מנסים יותר". הראל: "להעביר את הקורונה בלי מסכים זו משימה בלתי אפשרית. צריך לעצור הכול ולהקדיש את חייך לבידור הילדים. אני ואפרת גדלנו בלי מסכים כי לא היה, קראנו ספרים, ופה אתה צריך להתחנן כדי שיקראו ספר, אנחנו שומעים את זה מכל ההורים ומכל מיני יועצים". אפרת: "בסופו של דבר לשבת חמש שעות בזום זה בסדר ואחר כך לשחק בסוני או להיות באינסטגרם זה לא בסדר? גם אנחנו חוטאים בזה, זה לא שאני והראל יושבים בערב וקוראים טולסטוי. אני מאוד אוהבת לקרוא אבל לא מגיעה לזה כמעט". הראל: "אם הן סתם יראו טלוויזיה זה עדיף מהטלפון. לקטנה קשה לראות סרט באורך מלא, היא צריכה סרטונים של כמה דקות ולעבור הלאה. אין סבלנות - המאפיין של הדור. אבל לא תמיד אתה יכול לשלוט בזה, בכיתה ג' כולם עם סמארטפון, מי שאין לו הוא חוצן. אתה מראש שם את הילד בעמדת נחיתות, ודופק אותו חברתית. בקורונה זה הפך לאמצעי תקשורת מקובל".
על מה רבים: הראל : "על החינוך של הילדים. היא אומרת שאני רך ואני אומר שהיא קשוחה מדי, לפעמים היא אומרת שאני רואה יותר מדי כדורגל". אפרת: "אנחנו רבים בעיקר על חינוך, על הבדלים בגישות על זה שאני קשה, והוא רך ואני דורשת והראל פחות. מפריעים לי יותר דברים מאשר לו. אני הולכת לישון בשישי בצהריים, המטבח פרקפט וכשאני קמה זה נראה כמו אחרי מלחמה, זה יכול להציא אותי מדעתי. יש לנו גישה שונה בחלק מהדברים ובשאר מהדברים חושבים אותו דבר". הראל: "מעצבן את אפרת שאני נרדם בסלון". אפרת: "אחרי הרבה שנים, מתרגלים". הראל: (צוחק) "או סופגים ומדחיקים".
קווים אדומים: הראל: "לשקר. שהאחיות לא יקללו אחת את השנייה, יש כל מיני קללות של בנות, אז דורשים שתהיה תרבות דיון".
מפלס עצבים: אפרת: "כשפחות שומרים על הסדר, שאני עולה לקומה השנייה, אחרי שהעוזרת הלכה ורואה שמישהי הפכה את הכול. העצבים יהיו סביב הסדר והניקיון". הראל: "אותי מעצבן שאפרת מכינה אוזני המן ויכולה להכין 150 יחידות ועדיין אומרת שנראה לה שלא יספיק, ומתחילה מחדש. זה מוטיב שחוזר על עצמו. היא אומרת כל הזמן 'זה לא יספיק'. כשמארחים היא מכינה כפול. אני בנאדם מתמטי ולה יש רוחב לב שלא יצא מצב שמישהו רצה ולא היה לו. על זה אנחנו יכולים לריב. אבל מתישהו אתה לומד לבחור, זה כבר לא ישתנה, אז ממשיכים הלאה".
סופי שבוע: אפרת: "בימי שישי עושים ספורט, ואחר כך באים הביתה, מארגנים ואוכלים צהריים, שותים יין, ברגוע. הן לא לומדות בימי שישי. יום שישי בערב תמיד ארוחה אצל ההורים שלי. ושבתות או שאנחנו נוסעים למשפחה של הראל בחיפה או שמארחים חברים. פחות מטיילים כי לא אוהבים את העומסים, אם רוצים, מטיילים בשישי, או שעושים משהו ליד הבית ואני נהנית גם לשבת בסלון". הראל: "בתור חיפאי שגר במרכז יש לי פז"ם של 25 שנה בפקקים. תמיד כשאני נוסע לחיפה אנחנו שוברים שיאים בפקקים. פיתחתי לזה אלרגיה מטורפת ומשתדל כמה שפחות להית על הכבישים בערבי חג או שבתות, אז אוהבים להית קרוב לבית, פארק או ים. לרכב על אופניים בפארק הירקון. כשהיה כדורגל הייתי הולך לכדורגל כי היה לי מנוי".
הזמן המועדף עליכם במהלך השבוע: אפרת: "שישי בצהריים, זה משהו שיש רק בישראל. הכול נרגע וכל הדציבלים יורדים".
זמן איכות זוגי: אפרת: "שישי בבוקר או בצהריים. פעם היינו נוסעים לחו"ל. עד שהתחילה הקורונה נסענו לסופי שבוע ארוכים ביחד, פעמיים בשנה. מהיום שנועה נולדה, ההורים שלי דאגו שאנחנו ניסע כי אימא שלי תמיד אמרה לנו שחשוב שנבלה זמן ביחד, ושהיא עושה את זה בשביל הבנות, כדי שנחזור שפויים. במשך שנים אימא שלי שמרה עליהן. אני אסירת תודה על החופשות שאפשרו לנו, אחרת זה לא היה קורה".
הראל: "כשההורים שלך עוזרים לך בתור ילד לא תוכל להחזיר להם באופן הזה, בדרך כלל העזרה הזו עוברת ממך לדור הבא. בייחוד היום שדור ההורים קרייריסטים, אם לא תהיה העזרה של ההורים שלנו, תהיה קריסה של המון בתים".
זכרון משפחתי נעים: אפרת: "טיולים משפחתיים הם זיכרונות טובים ומתוקים". הראל: "הפעם הראשונה שנסענו לטיול ארוך, כל המשפחה יחד לארה"ב הייתה ב- 2016 זו הייתה חווייה מאתגרת, כי זו פעם ראשונה שהבנות עושות מסע ארוך וסיימנו אותו בתחושת סיפוק אדירה. אפרת הכינה לנו אלבום, אנחנו מסתכלים בו ונזכרים. לפני זה היינו בכרתים, אוסטריה, טורקיה ויוון, ופתאום שלושה שבועות זו התנהלות אחרת, נסיעה של מאות ק"מ כל יום, זה היה אתגר לכל המשפחה, אפילו שסבלנו קצת. כשאתה זז מאזור הנוחות שלך וחווה את החוויות זה הופך אותך לאדם שלם ואתה מרגיש יותר טוב, גם בפרספקטיבה לאחור".
אפרת: "לפני זה ב-2018 אתגרתי את כולם ונסענו לקמבודיה, זה היה הארד קור. קמבודיה זה לנסוע לתרבות שהן לא מכירות, אני מקווה שלא ירחק היום ונחזור".