ביטחון עצמי, דימוי עצמי, מה זה בעצם? במי זה תלוי? איך מגדלים ילדים שיהיה להם כזה, והרבה מזה? אה, אבל שלא יעופו על עצמם, שיהיו מחוברים למציאות, אף אחד לא אוהב להיות בחברת אנשים מאוהבים בעצמם. רק שידעו שהם שווים, ידעו במה הם טובים, יאמינו ביכולות שלהם. שיאהבו את עצמם, שיקרינו אהבה לעולם, שיבואו בטוב כי טוב להם. כזה. אפשר לארוז לי?
בגן הם מתחילים לכאוב את הכאב שלימים יקבל כותרות שונות בזיכרון המעצב שלהם של מי הם היו: "הייתי ילדה מאוד ביישנית", "כל הבנים היו טובים בספורט ואני לא", "הייתי שמנה", "לא היו לי הרבה חברים", "אף פעם לא ציירתי יפה". הכותרות האלה יווצרו דווקא כשאנחנו לא נהיה בחברתם, כשלא נהיה שם כדי להכניס איזו מילה טובה, לחבק או ללחוש להם באוזן כמה הם "הכי". הן יווצרו בחברת ילדים, מול הגננת או המורה, מול עולם שלא מופקד על הביטחון העצמי שלהם.
זה עלינו
מעטים הילדים שנולדו עם מתנה, עם בייגלה מעל הראש, ילדים יפים ושובי לב שבכל מקום שילכו השמש באמת תזרח איתם, הגננת תאהב אותם וכל הילדים ירצו בחברתם. הילדים שלי לא נולדו כאלה, הם ילדים רגילים, כאלה שיצטרכו לעבוד כדי שהמראה תספר להם דברים טובים על עצמם. לא כי הם לא נפלאים, יפים, חכמים או טובי לב, אלא בעיקר כי העולם שהם פוגשים לא מלטף אותם. הם לא "הכי", הם הם.
אז בשלב השני, בהנחה שאנחנו הורים מודעים, נפגוש את המקומות שבהם הילדים שלנו לא זורחים, אלה שכשאנחנו מביטים בהם בכנות, אנחנו מרגישים שקשה להם שם. פחדים, חרדות, ביישנות, שתלטנות, אובססיביות, חוסר יכולת לזרום, רכושנות, ועוד הרבה תכונות שעדיין לא הפכו בכלל לתכונות, נקרא להן "התנהגויות מוטעות". ואנחנו, שעד לפני כמה שניות ידענו ללא צל של ספק שהוא או היא "הכי", פתאום מתחילים לתקן, לנזוף, לדאוג, להתאכזב. והם מביטים בנו, כי בשלב הזה אנחנו המראה שלהם, ורואים את כל הקלקולים. הם מביטים בנו ולא מצליחים להבין שאנחנו כועסים או דואגים מכוונות טובות, שאם הם רק יקשיבו לנו ויעשו בדיוק את מה שנגיד להם, הם יוכלו לחזור להיות "הכי". הם מביטים בנו ומבינים ש"בדיוק בגלל ההתנהגות הזו, לא ירצו לשחק אתך", או "אם לא תפסיקי להתבייש לא תשיגי שום דבר", או "אז מה אם לא הלך בדיוק כמו שרצית, תזרום!", ו"זה מאוד לא נעים להיות איתך כשאתה כועס, עד שלא תירגע שום דבר טוב לא יקרה פה".
הם מקשיבים לנו ומיכל הדלק שלהם מתרוקן. מקשיבים לנו ומרגישים שדווקא כשקשה להם, דווקא כשהם לא במיטבם, אנחנו מורידים אותם יותר נמוך, משאירים אותם לבד, שואבים מהם את הדימוי העצמי שלהם. הם סופגים את הביקורת שלנו בשילוב קטלני של ציפיות גבוהות, כעס, אכזבה והרבה מלל מיותר, ואז הם אמורים לצאת ולשרוד יום יום את העולם שבחוץ, כשבתוכם שוכן הגירוש מגן העדן הקטן שלנו, זה שליווה אותם בשנים הראשונות.
ביטחון עצמי ודימוי עצמי גבוה מורכבים מתפיסה חיובית עצמית. מיכולת לצפות להצלחות, מקבלה עצמית, מאופטימיות. אנחנו קוראים לזה הרבה פעמים "עמוד שדרה" - אותה יכולת פנימית לדעת מי אנחנו, לחשוב טוב על עצמנו, להישען על הכוחות שלנו, לדעת שהם שם. דימוי עצמי ניזון מהמחשבות שלנו על עצמנו ממש כפי שהוא ניזון מפידבקים חיצוניים, מהצלחות, מחמאות, לייקים, חברים, חוויות חיוביות. כמובן שילדים או אנשים שהדרך שלהם מפגישה אותם בעיקר עם הצלחות, יהיו אלה שהיכולת שלהם לחשוב טוב על עצמם תהיה גבוהה יותר. אבל כמה כאלה אנחנו מכירים?
אנחנו מופקדים על הסיפור של הילדים שלנו. אנחנו המספר הגדול שדרך פרשנותו ותגובותיו למקומות קשים אצלם, הם ילמדו את "האמת" אותה יספרו לעצמם. המספר יכול להגיד: "אתה ילד מאוד אמיץ, לפעמים גם האנשים הכי אמיצים מתביישים או מרגישים מפוחדים ולא בטוחים, אני מבין אותך בכל פעם שאתה מתבייש, זה באמת לא פשוט, אני בטוח שאומץ הלב שלך יעזור לך לאט לאט להתגבר במקומות שיהיה לך חשוב, ובשאר המקומות, הביישנות שלך נפלאה ממש". והמספר יכול להגיד: "הנה אתה שוב מתבייש, תקשיב לי טוב: ילדים ביישנים הם ילדים שאין להם חברים! הם מפסידים המון דברים טובים! ילדים ביישנים הם ילדים שהקוסם ביום ההולדת לא מחלק להם הפתעה! אתה רוצה להיות הילד הזה? קדימה, לא מעניין אותי מה מתחשק לך או לא מתחשק לך, אתה מתגבר על זה, כי ככה זה לא יכול להמשך". מה שמבדיל בין שני המספרים זה קבלה עצמית, חמלה עצמית, וההבנה העמוקה שבכדי לייצר דימוי עצמי גבוה, אנחנו חייבים להיות עבורם המספר האופטימי.
אם חושבים על זה, זה מתחיל מקבלת עצמנו כלא מושלמים. ברגע שנוכל לקבל את כל הקלקולים שלנו, החיצוניים והפנימיים, נוכל לדבר אותם עם עצמנו ועם הקרובים לנו: "אני יודעת שיש לי אף עקום, למדתי לקבל אותו עם השנים", "אני יודעת שאני לא מאורגנת, נורא מנסה להשתפר", "אני מקבלת את סימני המתיחה שלי לא כי הם יפים, אלא כי הם מספרים את סיפור האימהות שלי", "אני ממש מתרגז מהר מדי, מנסה להתנצל אחר כך, מנסה לקבל את זה בעצמי", "הייתי רוצה להיות רזה יותר, לעשות יותר ספורט, לקרוא יותר, אבל זה לא תמיד מצליח לי, אני שמח בכל פעם שאני קצת יותר עומד בציפיות שלי מעצמי, מנסה לבקר את עצמי פחות וליהנות ממי שאני". אם נהיה האנשים האלה תשכון בנו חמלה, וכששוכנת חמלה, אפשר לגדל ילדים בחמלה, להתבונן בהם בחמלה ולהיות איתם במה שלא הצליח או הכעיס, בהתנהגות מסוימת, בטעות שעשו, בתלתלים שלהם שהם לא אוהבים, או בכל קושי שהם חווים - ולספר סיפור אחר. לא סיפור של "הכי", אלא סיפור של "מי אני".
דווקא כשהם לא במיטבם
אם אנחנו רוצים ילד "זורם" והזרימה לא באה לו בקלות, אנחנו חייבים לזהות את המקומות בהם הוא זורם ולהתרגש מהם כאילו הוא מחא כפיים בפעם הראשונה. וכשהוא לא זורם, דווקא שם אנחנו צריכים לשתוק, לתת לו להתרסק, ואז לחבק בחמלה וללחוש לו באוזן שהוא כזה ילד זורם, אבל היום היה לו קשה יותר, וראינו כמה זה היה גם לו לא נעים, ושמחר הוא יצליח יותר, אולי.
למדו אותם לזהות מצבים או אנשים שזקוקים למילה טובה דווקא כשהם לא במיטבם, להסתכל על ילד שמתנהג "לא יפה" בגינה ובמקום לספר את הסיפור הרגיל על הטוב והרע, לספר להם שכנראה כואב לו או קשה לו ושאולי הוא צריך חיבוק או מילה טובה. כי ילדים שידעו שהעולם לא מתחלק לנכון או לא נכון, שחור ולבן, צודק וטועה, ידעו חמלה. ספרו להם שהדבר שהכי ישמח אותם הוא להיות טובים עם אחרים, לדעת להקשיב, לתת מחמאה, להגיד מילה טובה דווקא כשקשה - ואז תוכלו להיות רגועים. כי אנשים כאלה, ילדים כאלה, אף פעם לא באמת יהיו לבד שם בחוץ. וכשהם יביטו במראה הם יביטו בעצמם בחמלה, ידעו לחשוב על עצמם טוב גם כשלא טוב להם, ידעו לראות טוב באחרים ולייצר טוב מסביבם.
כל דבר טוב שיש בהם ספרו להם אותו כתכונה - זה הם, זה שלהם, זה מרגש וזה נותן כוח. כל "טעות" שהם עושים, דברו עליה כמעשה שנעשה, אל תחנכו, אל תתנו הרצאות, תקשיבו, תשאלו שאלות. המטרה היא ללמד אותם לזהות את הטוב בכל דבר, תזכרו את זה, בעיקר משום שאת המקולקל או הרע קל יותר לזהות. החלק הקשה והמורכב בחיים הוא לזהות את מה שעובד בתוך הרעש שעושה לנו בראש כל מה שלא עובד.
***
כשהגיע הטלפון שבישר שהוא נכשל במבחן הקיץ הייתי איתו, הלכנו ברחוב. זה היה מבחן חשוב, בעיקר כי הוא נכשל כבר פעמיים, בעיקר כי הוא נכשל כבר בכל כך הרבה מבחנים. אבל הפעם הוא היה בטוח שהצליח. יצא מהמבחן עם חיוך ענק ועם לחלוחית בעיניים, נכנס לאוטו ואמר "הפעם זה זה, סוף סוף לא אאכזב את עצמי, זו ההרגשה הכי טובה שהייתה לי בחיים".
ההודעה תפסה אותנו לא מוכנים. הוא הלבין, ראיתי שהוא ממש מתאמץ לא לבכות. בכל זאת, עולה לתיכון. הרגשתי שחיבוק יכאיב לו, נשענתי לידו ושתקתי איתו בערך חמש דקות שארכו נצח. הוא לא הוציא מילה, רק כיסה את העיניים. ואז דיברתי לו אל תוך האוזן. "אתה הילד המיוחד שלי", אמרתי, "אתה כזה חכם וטוב לב, אתה הופך לגבר כל כך מדהים, והכי חשוב שאתה לא מוותר. התכונה הזו שלך, לא לוותר, למרות כל הכאפות שאתה אוכל מהחיים, היא תכונה של מנצחים. היכולת שלך להמשיך להאמין בעצמך גם כשאתה מרגיש שאין לך מספיק סיבות, היא מדהימה. תמיד כשאני נכשלת, אני יודעת שאתה תדע להגיד לי בדיוק את הדבר הנכון. והפעם הפסדת, נכשלת, ואני יודעת שזה קורע אותך מבפנים, אבל אני רוצה שתזכור טוב טוב את מה שאתה לא יכול להרגיש עכשיו: אתה תנצח! לא כי תעבור מבחן כזה או אחר, אתה תנצח אם תזכור בעיקר ברגעים האלה כמה אתה שווה, ומה יש לך לתת לעולם ולעצמך. מבחינתי כבר ניצחת, ניצחת כי כל ילד אחר היה מוותר אחרי שני כשלונות, אני מכירה הרבה מבוגרים שהיו נשברים אחרי אחד, ואתה המשכת. ואפילו עכשיו, כשהלב שלך מרוסק, אני יודעת שלרגע אתה לא חושב להתייאש".
הוא לא ענה. רק הקשיב. הנחתי לו יד על הגב וליטפתי, למרות שממש רציתי לחבק. הוא בכה. "אז לאיזו מסעדה הולכים הערב לחגוג את הכישלון שלך?", שאלתי. הוא צחק. המשכנו ללכת ברחוב.