תחושת הבושה נוכחת היטב בחיינו אבל בחיי ילדינו עוד יותר: "בחרו אותי אחרון בשיעור ספורט", "ברח לי פיפי וכולם ראו", "לבשתי מכנסיים מוזרים והילדים צחקו". הדרך היחידה לגדל ילדים שיהיו מסוגלים לעמוד בזה היא לוותר על הביקורת, לספר להם על הפדיחות הפרטיות שלנו ולגרום להם להבין שלהרגיש תסכול ובושה זאת הדרך להתחסן
עינת נתן | mako | פורסם 14:57 09.12.15
הרצאה גדולה, אולם מלא, הבגדים מוכנים מאתמול. אני מעירה את הילדים מוקדם מהרגיל, מתקתקת תסרוקות לבנות, מאתרת קפוצ'ון שהלך לאיבוד, קצת קורנפלקס והם יוצאים, יובל מסיע היום לבית ספר. לוקחת עוד שלוק מהקפה, עוברת על הכרטיסיות, מתאפרת, השיער מסרב לשתף פעולה אז אוספת, יוצאת מהבית בזמן, מגיעה לקמפוס, מחנה, מעיפה מבט אחרון במראה, מתקנת אודם שנמרח מעט, מתרגשת, תמיד מתרגשת. מין דריכות נעימה ומעיקה. מביטה בשעון, יש עוד עשר דקות, אחכה עוד חמש ואז אתחיל לצעוד, שמה שיר שעושה לי מצב רוח טוב, שוב מביטה בשעון, יוצאת. ואז זה קורה.
"שם, ליד דוושת הגז, הוא מונח ללא רוח חיים, העקב שלי".ציור של יואב בן 13בצעד הראשון משהו מרגיש מוזר בנעל ימין. ליתר דיוק, מגף ימין, ואם לדייק עוד יותר אז מגף ימין עם עקב סטילטו של שבעה ס"מ שכרגע איננו. אני פותחת שוב את הדלת של האוטו, הלב דופק, ושם, ליד דוושת הגז, הוא מונח ללא רוח חיים, העקב שלי, שכנראה התעייף מחמישה חורפים ברצף ונשר. אני נזכרת בפרסומת שכוחה ודי עלובה לסוכריה כלשהי שבה כיכבה בחורה צעירה וחיננית שלא איבדה את עשתונותיה עקב נפילת עקב אלא פשוט התכופפה, תלשה את השני (אלוהים יודע איך) והמשיכה לדלג לפגישת העסקים שלה בנעלי סירה. אני מנסה לנענע את העקב השני, הוא מסרב. לא נורא, אני פשוט אצעד, כמה זה יכול להיות קשה לדמיין שהעקב עדיין שם, אף אחד לא יבחין. הצעדה אל אולם ההרצאות מרגישה כמו שילוב בין מסע כומתה לטרק בהימלאיה, שני דברים שמעולם לא עשיתי. על הבמה אני מנסה לתפוס פרצופים של אנשים שיושבים מקדימה לראות אם משהו חריג נקלט להם. לא, ההצגה חייבת להמשך, השחקנית נחושה, הקהל לא מבחין, ורגל ימין מתרגלת להרעה בתנאים. אבל אז, בערך במשפט הרביעי מול אולם שלם תוך הליכה זהירה, אני מבחינה בשינוי במבטים והתלחשויות קטנות של נשים בקהל, שמגלים לי שאני צועדת ומותירה אחרי שובל שחור של פירורי סוליה עייפים. כל הבמה מלוכלכת בפיסות נעליים, וכמו בתזמון שעון, באותו שבריר שנייה, קורס לו עקב מספר שתיים ואני איתו. איזו בושה.
בושות מהרגע שיוצאים מהבית
לשיימינג אין עדיין מילה בעברית, אבל תחושת הבושה נוכחת היטב בחיינו הבוגרים, ובחיי ילדינו היא גבוהה לאין ערוך. ואני לא מתכוונת רק לשיימינג של הרשתות החברתיות, אלא לתחושה שנוכחת בשדה החברתי של כל אחד מילדינו, כמעט מהיום הראשון שהוא יוצא את פתח ביתנו אל המסגרת החינוכית הראשונה: מבט מתלחשש של קבוצת ילדים, בחרו אותי אחרון בשיעור ספורט, עניתי תשובה לא נכונה והילדים האחרים צחקו, נפלתי בחצר וכולם הסתכלו, אמא הלבישה אותי במכנסיים מוזרים (שהיא חשבה שהם נפלאים ואופנתיים) ומישהו מעיר על זה משהו לפני כולם, ברח לי פיפי וראו, הילדים צוחקים כי אני משקפופר/רזה/נמוך/חנון/מגמגם/הולך לאט/אוכל מוזר/נפלה לי שן/הסתפרתי ועוד עוד.
כשהבושה או ה"הביישה הפומבית" פוגשת את ילדינו שם בחוץ והם נשטפים בזרמה החם, הם בטוחים שבאותו הרגע נעצר היקום כולו, נדלקו כל מכשירי הטלוויזיה וכל הערוצים משדרים את ההשפלה שהם חשים. הם הופכים באותו רגע לטעות, והטעות הזו תלויה בכיכר העיר לעיני כולם.
שיפוטיות וביקורת הן תכונות שרובנו מתהדרים בהן כ"חיסרון של אינטלקטואלים" אבל כשהן הופכות לשיטת חינוך, כשהבית שלנו לוקח באופן קבוע את תפקיד המבקר, המתקן, השופט, אנחנו מצליחים עם כוונות טובות לגדל ילדים שיודעים להיות השופטים הכי טובים של עצמם. ובסביבה שיפוטית וביקורתית צומחות הבושות הכי גדולות.
"לשיימינג אין עדיין מילה בעברית, אבל תחושת הבושה נוכחת היטב בחיינו הבוגרים". ציור של ליהי בת 10בשביל שילד שעשה טעות לא יהפוך להיות הטעות, ובשביל שילד שמרגיש בושה לא יהפוך לבושה, הוא זקוק לעיניים המיטיבות והסלחניות שלנו. ילדים צריכים לדעת היטב את מה שאנחנו כבר יודעים עמוק בפנים: אין אדם שלא מתבייש במשהו (בהנחה שהוא לא סוציופת), כי בושה היא חלק מהיותנו לא מושלמים ומכך שאנחנו בתקשורת מתמדת עם יצורים לא מושלמים אחרים, בני אנוש. האומץ האמיתי הוא להישאר במגרש, להמשיך, להתנהל, להיות אמפתיים, לראות כשמישהו אחר מתבייש, לסלוח לעצמנו על היותנו כמעט, לא לגמרי, מנסים וטועים, לא מושלמים. והדרך היחידה לגדל ילדים שיהיו מסוגלים לעמוד באתגר הבושה, היא לוותר על הביקורת.
ילדים רוצים לתקן את עצמם ולהשתפר כשהם שומעים מילה טובה. פחות כואב להם כשמנשקים אותם ופחות כועס להם כשמבינים את הכעס שלהם. אם אתם חושבים שהביקורת שלכם מחסנת אותם, אתם טועים. היא הנגיף המחליש שהחדרתם לגופם, אז תשאלו את עצמכם טוב טוב אם זה שווה את המסרים החינוכיים ואת הרצון ליישר אותם.
וכן, תעמדו לפניהם קצת פחות מושלמים. ספרו להם על בושות שלכם, על כישלונות ופדיחות, כדי שירגישו אנושיים יותר. ספרו להם על המחשבות שלכם באותו הרגע, ספרו שכשנכנסתם בטעות לשירותים הלא נכונים חשבתם שכל העולם לועג לכם למרות שהיה שם רק איש אחד. ספרו שכשטעיתם זה הרגיש נורא וחשבתם להפסיק לנסות, אבל אז אמרתם לעצמכם בלב שכדאי אולי להמשיך. ספרו שכשריכלו בעבודה על מישהי אחרת השתתפתם, אבל אז כשראיתם אותה בוכה בצד ניגשתם וביקשתם סליחה. תחזקו אותם בכל פעם שהם רואים את רגשותיו של האחר ותגידו להם כמה זו תכונה חשובה, כי להיות רגיש זה להרגיש ומי שמרגיש לא רק שמחה והצלחה אלא גם תסכול ובושה הוא אמיץ, כי זו הדרך האמיתית להתחסן וזו הדרך האמיתית לדעת שבחיים לא נהיה מחוסנים לגמרי.
איך עושים שילד שמרגיש בושה לא יהפוך לבושה. ציור של מיקה בת 9 ורונה בת 7תזכרו שהבושה פוגשת בנות דרך מסרים מגדריים שמורים להן להיות יפות, מנומסות, טובות, מושלמות ושרק אף אחד לא יגלה שהן מזיעות בדרך. בנים לעומת זאת פוגשים מסרים שקשורים לכוח - אוי לו לבן שייתפס כחלש. תנו להן להיות פרועות ולא מסודרות ונקיות וטובות כל כך, תנו להם להיות חלשים, תאפשרו להם לפגוש את עצמם במקום בטוח, בבית, בכל אחד מהמקומות שיפגיש אותם עם בושה בחוץ, ואולי אז יהיה להם קל יותר לעמוד בכל האתגרים החברתיים שמחכים להם שם כל יום.
כשהאולם התרוקן מאנשים נותרו רק פרורי סוליה שחורים על הבמה, עדות לעוד חוויה מורכבת של בושה, פחד, אומץ וחוסר שלמות. פסעתי חזרה אל החניון יחפה ונמוכה בשבעה ס"מ, וכשרגליי דרכו בשלוליות הגשם הציפו אותי דמעות.
