יום ראשון, 11:45, שרון, אמא למתבגרת בת 16.5
בשבוע שעבר שוחחנו על איך היא יכולה להיות טיפה יותר רכה עם בתה, קצת פחות ביקורתית. היא הבינה את משמעות הצלת היחסים בשלב זה של גיל ההתבגרות, הבינה שנדרש ממנה שינוי, יצאה מעודדת ומלאת מוטיבציה. עכשיו היא נכנסת בדיוק מופתי כמו תמיד, נסערת ומוטרדת, לחלוחית בעיניה, גופה הצנום והמוחזק נופל על הספה. "את לא תאמיני, אני לא יודעת מה אני אעשה איתה, אני רצינית, כבר התרגלתי לזה שהיא לא לומדת כמו שהייתי רוצה, שיש לה בראש רק חברים ובנים, אפילו הייתי מוכנה להתרגל לזה שאני צריכה להרפות, אבל לשקר לי? לשקר לי ולאבא שלה בפרצוף? את קולטת שעכשיו לכל רשימת הדאגות אני צריכה להוסיף את השקרנית הזה? אני גמורה. אני לא יודעת מה עשינו רע שיצאה לנו כזו ילדה כפוית טובה, ילדה שקרנית. אין יותר גרוע מזה בעיניי, את מבינה? אין.
"בבוקר אח שלה ניגש אליי עם פרצוף של כלב שמצא עצם ומושיט לי את הטלפון שלו. לקח לי כמה שניות להבין שמה שאני רואה זה מה שאני רואה. באינסטגרם של אוסי תמונה של השמלה ההיא על הבת שלי, ואני בקושי מזהה אותה עם איפור כבד ושפתיים משורבבות", היא לוקחת אוויר ואז מתחילה לבכות, "הילדה שלי הייתה שם בתמונה, לבושה כמו זונה, במסיבה כלשהי, במועדון! לא בבית של אוסי. היה לה לק שחור על הציפורניים, אני לא מרשה לק שחור, ומבט בעיניים שאני לא מכירה בכלל. התמונה עלתה בשתיים לפנות בוקר, את מבינה? אני ישנתי כשהשמיים נפלו. ואת יודעת מה הכי גרוע? היא התקשרה בצהרים כשהתעוררה, היה לה קול מתוק של כרית, הייתה כזאת נחמדה, שאלה מה שלום כולם, אמרה שתחזור עוד כמה שעות, סיפרה שהייתה מסיבת פיג׳מות ממש כייפית ושלאוסי קנו את אחת הפיג׳מות המצחיקות. ואני שתקתי.
"היא חזרה הביתה עם כתם של לק שחור על זרת ימין, ואני עדיין לא אמרתי כלום. הרגשתי שאם אני אומרת זה הסוף שלנו. מילדים אי אפשר להתגרש, אני יודעת, אבל אני מרגישה כל כך מושפלת ונבגדת שאני לא יודעת מה לעשות, וכל מה שבא לי זה להתנקם ולהשפיל ולהפחיד אותה, בא לי לא לתת לה לצאת שנה מהבית. מתי הפכתי לאמא המרשעת והיא לסינדרלה שיוצאת לשקר הקסום בחוץ?"
יום שלישי, 20:07, ירדן, בת 16.5
מאחרת בשבע דקות כהרגלה. בשבוע שעבר דיברנו על כמה היא רוצה לקבל קבוצה להדרכה בצופים, על איך היא יכולה לדבר עם הרשג"דית בלי לפחד, על מחירים ורווחים של לחלום חלומות ולא לנסות לגרום להם לקרות במציאות. היא מתיישבת על הספה, מוציאה את האוזניות, לוקחת טישו, עוטפת איתו את המסטיק שלעסה ודוחפת לתיק.
"אני לא יודעת למה אני משקרת להם", היא אומרת ומסתכלת לכיוון רגליי השולחן, "אני באמת לא יודעת. זה יוצא לי כל כך מהר, כל כך טוב, כל כך בקלות, שלפעמים זה מפחיד אפילו אותי. אין שאלה שהם יכולים להתקיל אותי בה ולא תהיה לי תשובה מוכנה. לפעמים אני חושבת שזה סוג של משחק וידיאו כזה, אני מתחמקת מהמפלצת וצוברת נקודות על הדרך.
"הם לא מבינים כלום, הם כאלה טובים בלהקשיב לעצמם וכאלה גרועים בלהקשיב לי. תשאלי את אמא שלי מי אני, מה החלומות שלי, מה אני שונאת בעצמי, במה אני טובה, היא לא יודעת כלום. גם כשכבר נדמה לי שהיא מתעניינת, תמיד היא חייבת להכניס איזה מסר חינוכי או גלגול עיניים. הם נגד הכל: נגד בילויים, נגד החברות שלי, נגד תחומי העניין שלי, אני מרגישה שהזמן היחידי שהם מרוצים זה כשאני משקרת להם. אבל אני באמת לא משקרת הרבה, רק כשאני חייבת, רק כשאין ברירה. ואני שונאת את עצמי על זה, אני מרגישה כאילו גנבתי משהו, כשבעצם אני גונבת את החופש שלי להיות".
הם משקרים כי הם לא רוצים לאכזב
אם יש לכם או יהיה לכם מתבגר בבית, תרשמו לכם בפנקס הפנימי טוב טוב: הוא ישקר. יגיע השלב שבו הוא ישקר. לא כי הוא שקרן פתולוגי, לא כי אתם הורים גרועים, אלא בעיקר כי הוא חייב. הוא נמצא במסע שהכותרת שלו היא הגדרת זהות נפרדת, והזהות הנפרדת בתהליכי היפרדותה לא רוצה לאכזב אתכם. הוא חייב לשקר דווקא כי הוא הפנים את כל המסרים החינוכיים שלכם, את מה שאתם חושבים או מרשים, ובעיקר את מה שלא מקובל עליכם.
כשהם היו קטנים זה נראה יותר פשוט. שאלתם אותם אם הם צחצחו שיניים והם אמרו שכן, ואתם ידעתם שלא וראיתם שהמברשת יבשה וכעסתם. אז אמרתם שאסור לשקר או שתמיד הם יכולים להגיד לכם את האמת, אולי סיפרתם את הסיפור על "זאב זאב" ובעיקר הוכחתם אותם, אולי אפילו השפלתם קצת, והם הבינו שבפעם הבאה צריך או לצחצח או לשכלל את השקר, להרטיב את המברשת ולא להיתפס. גם אז, הם שיקרו דווקא כי הם הבינו בדיוק מה מצופה מהם. הם גם הבינו שהם ישות נפרדת מכם ושיש משהו שהם יכולים לעשות כדי לא לצחצח שיניים.
ככל שהם גדלים, גם אנחנו מלמדים אותם המון "שקרים": תגיד לסבתא שמאוד אהבת את המתנה, גם אם לא טעים לך בארוחה בבית של החברים אל תגיד שזה לא טעים. הם גם הרי שמעו אתכם מזייפים בטלפון בשיחה עם חברה, מסננים באוטו כמה נוראית היתה השמלה של דינה אחרי שהם שמעו אתכם מחמיאים לה, ובטח יצא לכם לבקש שיענו לטלפון ויגידו שאתם ישנים למרות שישבתם בסלון.
הם צריכים מקום בטוח לספר על כל מה משתבש להם בחיים
אם הבנו שהשקר יגיע, והבנו שהוא יגיע דווקא כי אכפת להם ממה שאנחנו חושבים, דווקא כי חשוב להם לעמוד בציפיות שלנו, אז לא חבל? לא חבל לתת להם אישור לשקר הבא ולזה שיבוא אחריו? כי זה מה שהם מבינים: "אם מה שקורה כשהם מגלים ששיקרתי זה מלחמה ועונשים וכעס ומילים קשות, כל מה שאני יכול להסיק מזה זה לא לספר יותר כלום, ובעיקר לדאוג לא להיתפס. כי בסופו של דבר אני זקוק למרחב הפרטי שלי, שכנראה יהיה בתחום האפור שלהם, אולי אפילו לא באישורם, לפעמים זה רק מחשבות שיש לי שאני לא מספר, לפעמים דברים שעוברים עלי, לפעמים החלטות שגויות, או פשלות רציניות שאני אדאג לטשטש כי אני יודע שברגע שהם יתפסו אותי, ברגע שהם יבינו שעשיתי טעות אז אני אהפוך להיות הטעות, והם ישתוללו ולא יבינו ואני ארגיש עוד יותר לבד".
בגיל ההתבגרות המשימה ההורית הכי קשה היא לשמר את ערוץ התקשורת האינטימי. הערוץ שמאפשר לספר על טעויות, שלא מציב רף כל כך גבוה של ציפיות שאין סיכוי לעמוד בהן, הערוץ שיעזור לנו ההורים לדעת מה קורה להם באמת בחיים, מתי הם בסכנה וצריך לזנק ולהציל אותם, מתי הם סתם טועים וצריך לתת להם עצה טובה, או מתי הם מפשלים בגדול וצריך לחשוב איתם מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב. לא בגלל שאצלנו בבית לא משקרים נקודה, וגם לא בגלל שזה נורא מעליב אותנו ההורים, ואפילו לא בגלל שאי אפשר לסמוך עליהם יותר בחיים - אלא בגלל שאנחנו באמת רוצים לנהל איתם דיון על למה הם זקוקים לזה, על מה חשוב לנו יותר מהשקר והם בשום אופן לא יכולים לעשות, ועל המקומות שאנחנו מוכנים לעגל פינות בשבילם גם אם אנחנו לא אוהבים את זה, כי הם חשובים לנו. כי הדיון הוא לא על שקר או אמון, הוא על הדרך שהם עושים, על השגיאות והטעויות, על הלקחים שהם לומדים ועל אלה שהיה חשוב לנו שהם ילמדו.
אם אתם רוצים לעמוד מאחורי משאלת הלב שלכם - כן כן, זוכרים שהם היו צעירים יותר ואמרתם "רק שתבוא לספר לי אם יקרה משהו, רק שנדע אם יהיה משהו קשה בחיים שלו, רק שנשאר בתמונה"? - אז תוכיחו שאתם ראויים לזה. תפסיקו להיות כל כך ביקורתיים ושיפוטיים, תפסיקו להתעסק בעצמכם ובכמה נעלבתם, בכמה הייתם בשוק שגיליתם, בכעס שלכם, בלהכאיב להם בדיוק כמו שכואב לכם. תהיו ראויים להיות האנשים הראשונים שיקבלו את הטלפון כשמשהו באמת ישתבש להם בחיים.
דווקא השקר הזה יכול להיות ההזדמנות הכי טובה שלכם
הם הלכו לאיבוד, הם פישלו, הם התפתו. ואתם חשובים להם, מה שאתם חושבים עליהם חשוב להם, ואז נוזל מהם השקר, כי הם נורא מפחדים שתתאכזבו, שתכעסו, שתענישו, שתגידו להם מילים מכאיבות, שתגידו שאין ערך למילה שלהם, שאתם כבר לא מאמינים לשום דבר שיוצא להם מהפה, שייקח לכם המון זמן להתאושש מהפגיעה הנוראית. כי אז זה בדיוק מה שהם חושבים על עצמם - שאם אי אפשר לסמוך על שום דבר שיוצא להם מהפה אז כנראה שזה לא כזה חשוב מה יוצא להם מהפה, ואם אין ערך למילה שלהם אז גם להם אין ערך, והנה הם עוד יותר אבודים.
ואולי זו הזדמנות דווקא להראות להם את הדרך הביתה. כי הם באמת הולכים לאיבוד לפעמים, כי בגיל הזה נורא קל ללכת לאיבוד. מה אם תראו דווקא במקום הנמוך הזה של השקר שלהם שהתגלה הזדמנות להפתיע אותם, להדליק את האור במגדלור ולהזכיר להם איפה הבית, איפה תמיד סומכים על המילה שלהם - וכנראה שאם הם שיקרו היה פה משהו שהיה להם נורא חשוב ואולי שווה לדבר על זה. כי גם אם לא נסכים איתם על הכל, לפחות נוכל לאפשר לשיחה להתקיים, להקשיב להם באמת, להראות גם את הצד הפגיע שלנו, לספר להם ממה אנחנו באמת דואגים או מה מפחיד אותנו שיקרה להם. מה אם ננצל דווקא את המקום שבו הם יודעים ומצפים לחטוף מאיתנו כדי לעשות משהו אמיץ, הפוך ממה שאנחנו רגילים.
אין דבר יותר מקרב מפגיעות. אין דבר יותר בונה אמון מהורה שלא מוותר על האמון גם כשהמתבגר לכאורה עשה את כל השגיאות. אין דבר יותר מחבר מחמלה, מהקשבה, מסליחה. זו ההזדמנות הכי נפלאה להחזיר הביתה את הילד שהלך לאיבוד ולא להבריח אותו אל תוך המקומות הכי מבלבלים שמחכים שם בחוץ.
# כל האירועים המתוארים בקליניקה הם פרי דמיון, אבל הקשר בינם לבין המציאות אינו מקרי