בתיבת הדואר מחכה מכתב ועליו שם של ילד בן שש, מעטפה של קודש שנחה לה בין ערימת דברי דואר שעניינם חול: הזמנה לפגישה עם המחנכת הראשונה. הזמנה לכיתה א'. למכתב מוצמדת בנייר דבק סוכריית טופי. אמא מתרגשת כשהיא מקריאה לילד את תוכנו. הם יושבים ליד שולחן המטבח, הרגליים שלו עדיין לא מגיעות לרצפה, והוא מנדנד אותן כשהוא מרגיש שההתרגשות של אמא לא רגילה. יש בה עצב מסוים שהוא לא מכיר. היא מחבקת אותו ואומרת כמה שהוא גדל ושהיא לא מאמינה שהנה גם הילד השלישי שלה הולך לכיתה א' ואיזה יופי שלמורה קוראים אלונה כי זה שם יפה והיא בטח נורא נחמדה. הילד פותח את סוכריית הטופי, מכניס אותה לפיו, וכשהמתוק מתוק הזה מתערבב עם הרוק ונדבק לשיניים, הוא חושב: מעניין אם הרגליים שלי יגיעו לרצפה כשאשב בכיתה.
שלום כיתה א'. לא ברור מי מתרגש יותר, אנחנו ההורים או הם הילדים. מה שברור זה שההתרגשות היא שונה: אנחנו מבינים שהסתיימו להן שנות הגן, מבינים שהילד הקטן הזה, שעד לפני חודשיים היה זכאי למשחקים, לכיסאות נמוכים, לפעילות חופשית במרחב, לסיפורים, שירים ופינת רופא ואחות - עכשיו הילד הזה פוסע לתוך עולם חדש. עולם בו יושבים ליד שולחן ולא מרעישים, עולם בו יש "צריכים" ונדרש סדר, עולם של הפסקות קצרות שבהן יצליח – אחרי שיכיר חברים וימצא את הדרך לחצר ולא יפחד מהרעש ומהילדים הגדולים - להרגיש שוב ילד. עולם של ציונים, חוברות עבודה, קלמר ושיעורי בית. עולם שבו השירותים ממוקמים בקצה המסדרון, כבר לא תלויות שם מגבות קטנות וכבר אין צבעים מזמינים על הקירות. איך הוא יגיע לשם? איך ימצא חברים? איך יגיב כשהוא יצביע והמורה לא תראה? כשהוא לא ימצא את החוברת בתיק? כשיתגעגע? כשיכאב לו הלב?
גם הילדים מתרגשים. הם מבינים שהסתיים הגן – הרי הייתה להם מסיבת פרידה, הם צעדו כבוגרים עם כובע מצחיק על הראש, קיבלו תמונה ותעודה, הצטלמו עם הגננת. כבר חודשים מדברים איתם בהתרגשות על המעבר, על כמה הם גדולים, על הילקוט החדש שיבחרו. אבל הם הולכים אל חוויה שהגוף הקטן שלהם עדיין לא מכיר, ושם ההתרגשות אינה ציפייה למשהו מוכר אלא ציפייה למשהו לא מוכר, וזו ציפייה חדשה, כזו שלתחושתם עדיין לא פגשו, ועם כל ההתרגשות מסביב, יש גם עומס. עומס שהם לא יכולים להסביר אותו במילים, אפילו לא לעצמם. אבל הוא מכביד, וקצת מפחיד.
אז כולנו הקשבנו לסט הטיפים הפרקטיים לקראת הכנה לכיתה א׳, והם חשובים, אבל בואו ניתן את הדעת למקומות הרגשיים המורכבים יותר.
אל תבטיחו רק כיף
יש לנו נטייה, שתחילתה בשנות הגן הצעירות, לנהל עם הילדים שיח כשהמילה ״כיף״ חוזרת 40 פעם בדקה. באים להכיר את בית הספר - "איזה כיף יהיה לך פה", "תראה, יש כאן גם נדנדות (סוג ז') איזה כיף!", "אתה תלמד לקרוא - איזה כיף", "נקנה לך קלסר עם תמונה של מסי - יהיה לך כיף", "תכיר חברים חדשים - איזה כיף". אחר כך, כשהם חוזרים מהגן ומבית הספר, אנחנו לא מבינים למה לשאלתנו "איך היה לך היום?", אנחנו מקבלים תשובה חד מילתית בטון רובוטי שטוח – "כיף".
אז יש מצב שיהיה גם כיף, אבל כדי להכין את הילדים שלנו למעבר, אנחנו חייבים לקבל את זה שלא הולך להיות רק כיף. בדרך כלל, כל הדברים שאנחנו חוששים מהם נקברים בשיחות הלילה ביננו לבין בני זוגנו, ומול הילדים אנחנו מתעקשים ללבוש חזות של אחרון הליצנים בהפעלות ימי הולדת ולשכנע אותם בחיוך מתוח שהולך להיות ממש, אבל ממש כיף.
אתם לא אמורים לחלוק איתם את הפחד שלכם שלעולם הם לא ימצאו חברים, המורה לא תוכל לסבול את הפרעת הקשב שלהם וייקח להם שנתיים לכתוב א' כמו שצריך, אבל בכל פעם שאתם ניגשים לדבר על ההתרגשות שלכם מהמעבר, ספרו להם על עצמכם בתור ילדים: שגם לכם זה היה מפחיד, שהמבנה של בית הספר נראה לכם נורא אפור וגדול, שהמורה לא חייכה כל הזמן ולפעמים אפילו צעקה כי היה ילד שהפריע לה, שבהתחלה קצת פחדתם לצאת למסדרון הארוך בדרך להפסקה, ושלקח זמן עד שזכרתם את כל השמות של הילדים בכיתה. ספרו שבימים הראשונים, כשאבא או אמא ליוו אתכם לכיתה והמורה אמרה "עכשיו כל ההורים צריכים לצאת מהכיתה והילדים צריכים להיפרד", בכיתם קצת.
וגם ספרו על הדברים הספציפיים שעשו לכם כיף: הטיולים, המורה עם הקול המצחיק, המזכירות שאפשר להתקשר משם, הדברים החדשים שלמדתם, התחושה המרגשת של אותיות שהופכות למילים שהופכים למשפטים והנה קוראים, הצלצול שכולם חיכו לו, ההפסקות, הטקסים וכל מה שתצליחו לדלות מהזיכרון.
ההכנה לא מסתכמת בביקור בבית הספר או בהיכרות עם המורה. השיח הכן שבינינו לבינם על פחדים, קשיים, חששות, התרגשות וכן, גם כיף, משתלם הרבה יותר מבחירת צבע לחולצת התלבושת האחידה, כי הוא מאפשר דיאלוג פנימי עם כל מגוון הרגשות. וכשמתעורר דיבור פנימי ויש עם מי לדבר, זה קצת פחות מפחיד.
בסוף כולם יודעים לקרוא ולכתוב
כן, כולם כותבים וקוראים בסוף. השאלה היותר מורכבת היא איך לגדל ילד שיודע ומרגיש שהוא חכם, שגם אם קשה לו הוא לא מתייאש, ילד שצופה ומצפה להצלחה, לוקח אחריות, מרוצה מעצמו, מסתמך על עידוד חיצוני אבל יודע גם לעודד את עצמו.
חשוב לזכור שעד שהילד שלכם לא ירגיש שייך לכיתה שלו, משמעותי, אהוב, נחוץ, מסוגל - הוא לא יוכל להתפנות ללמידה משמעותית. למורה יש את המשימה החשובה, הקשה והמשמעותית מכל: לתת לכל ילד בכיתה את התחושה שבלעדיו הכיתה לא הייתה נראית אותו הדבר, שמעבר לשם שלו היא גם יודעת או רוצה לדעת עליו עוד דברים, שהיא מאמינה בו, שגם אם לא מצליח לו זה לא אומר שהוא לא יכול או שהוא פחות משמעותי מאחרים, ושגם אם היא לא תמיד נותנת לו לדבר בשיעור, מאוד מעניין אותה מה יש לו להגיד, ואם נעים לו, ומה הוא עשה בחופש (עכשיו אתם מעריכים את המורות קצת יותר?)
הדרך לגדל ילד שירגיש שייך לכיתה שלו, לא בהכרח עוברת דרך התנדבות לוועד הכיתה (למרות שאני בעד), וגם לא דרך לחץ על שיעורי בית או קורס הכנה לכיתה א'. הדרך הזאת מתחילה בהבנה שלגדול זה תהליך שלוקח זמן, שללמוד מלאכה חדשה זה קשה ומורכב מהמון צעדים קטנים, ושתחרות והשוואה הן פוקוס חיצוני ולא יעיל.
תורידו לחץ מהשיעורים, אל תסדרו בשבילם ילקוט אלא סדרו איתם, ולכו תמצאו את כל התכונות שנדרשות לתלמיד הטוב: סקרנות, התמדה, אחריות, דחיית סיפוקים, חוכמה, יצירתיות, יכולת לבקש עזרה, כושר ריכוז – כל אלה הם רק חלק מהתכונות שהם יזדקקו להן. עכשיו תפשילו שרוולים ותצטיידו בפנס: אתם יוצאים לחפש את התכונות האלה, ואתם תמצאו אותן - חלקן ברורות וגלויות, חלקן חבויות, חלקן כמעט ולא קיימות – אבל הן שם, כולן! עכשיו ספרו להם מדי יום, בנקודות קונקרטיות שבהן הם מייצרים שבריר של תכונה מסוימת, שלזה קוראים אחריות (הוא שמר על אח שלו שלוש שניות), לזה קוראים ילד שלא מתייאש (הוא בנה שוב את דגם הלגו שהתפרק), וזה אומר שהוא חכם וסקרן ויש לו כושר ריכוז (הוא פתר אתכם תשבץ, ידע הגדרה אחת מתוך שלושים אבל לא התייאש ולא הפסיק).
כל פעם שהם זוכרים משהו שהמורה ביקשה למחר תתפעלו מכמה הם אחראיים וקשובים; כשהם מספרים לכם שקיבלו שיעורים, תתרגשו מזה שהם לא רק זוכרים - הם גם מזכירים לכם ואפילו מוכנים לשבת ולהכין וזה אומר שהם תלמידים מאוד טובים; כשהם נתקלים בקושי אל תמהרו לפתור, להרגיע או להילחץ מכך שקשה להם, המסר הכי חשוב הוא שזה באמת חדש וקשה ולפעמים אפילו משעמם, אבל אתם רואים כל פעם שהם מתמודדים, לא מתייאשים, עושים, מנסים. תזכרו, בסוף כולם קוראים וכותבים, אבל הילדים שצויידו בידיעה שהם חכמים גם אם לא הצטיינו, חרוצים גם אם שכחו להכין שיעורים, ותלמידים טובים לא בגלל שקיבלו מאה אלא כי סיימו עשר שורות של כתיבה מייבשת של האות ב' ולא עזבו באמצע - אלה הילדים שיצפו להצלחה ולא ימנעו כשיגיע תסכול או פחד מכישלון.
עם חולצה לבנה שעליה כתוב שלום כיתה א', וילקוט חדש שמרגיש לו ממש גדול, הרבה יותר גדול מתיק הגן, צועד ילד בשערי בית הספר ומחזיק חזק יד של אמא. לילה לפני, אמא אבא והאחים עורכים לו טקס עלייה לכיתה א' בבית, ואמא כותבת בדבש את השם שלו על צלחת לבנה: ארבע אותיות מדבש. הילד מלקק את האותיות ואבא מסביר שכמו שהטעם של האותיות מתוק על שפתיו - כך תהיה לו שנה מתוקה והאותיות שילמד ימתיקו לו עולם חדש וגדול. היד של אמא מרגישה בטוחה והילד יודע שממש עוד מעט היד תשחרר והוא יישאר עם הילקוט, החולצה, הילדים החדשים והמתוק בפה מאמש. הוא מתרגש.