1. לפני 17 שנה, נתת לי חיים. כן, אני יודעת שאתה חושב שאני זו שנתתי אותם לך, אבל האמת היא שבחדר הלידה, בשניות האחרונות של הלחיצות, בדיוק ברגעי הקדושה האלה, הבנתי שאתה הוא זה שנותן לי חיים ולא ההפך.
2. לפני 17 שנה לימדת אותי ללדת בשמחה ולא בצער. הלידה של שני תינוקות מתים, שנה לפניך, הייתה לידה שהצער היה נוכח בה. לידות של ילדים חיים הן לידות של שמחה, ומאז שנולדת לא הפסקתי לרצות ללדת עוד ועוד.
3. בכל פעם שחשבתי לתקן אותך, להתאים אותך לעולם, לימדת אותי שיש ילדים שבשבילם העולם צריך לתקן את עצמו. לא תיקון של רחמים, גם לא תיקון של הקלה כזו או אחרת. ילדים מיוחדים (והרי כולם מיוחדים בדרך זו או אחרת) הופכים את העולם למקום טוב יותר אם משחררים את הרצון להתאים אותם לעולם. אם מנסים להבין את ההיגיון הפרטי של ילד שאולי בהתחלה לא נראה הגיוני בכלל. אם שמים את האגו ההורי והחינוכי בצד, ובצניעות אמיתית מאפשרים, מכבדים, רואים, מבינים, לומדים על אותו ילד מיוחד, מכירים את נפשו, מאפשרים הבנה של המשימה ההורית האמיתית: להיות הורה ספציפי לילד ספציפי. ואתה ילד שלי, בספציפיותך, משנה את העולם יום יום עבורי. לימדת אותי שהעולם שלנו, האנשים הרגילים והמתפקדים, הוא עולם צר ונוקשה, לא מקבל, עולם עטוף בפחדים עמוקים מכל דבר שונה. לימדת אותי לבוא לא יודעת, לרחרח, לשים את עצמי בצד ובזכות היכולת להבין אותך, להפוך בסוף לאדם שונה. הפכת אותי לאשה שיודעת שהיא לא יודעת כלום. וכך, העולם נהיה טוב יותר.
4. לימדת אותי את משמעות הזמן. נכון, הקלישאה נכונה והזמן עובר נורא מהר, אבל הוא גם עובר נורא לאט, בעיקר כשמדובר במלאכת התפתחות האדם. לגדל ילדים זה קצת כמו להיות איכר, או גנן, זה סיפור של סבלנות לתהליכים. אומרים שכשמחכים לדברים טובים הזמן נראה כמו נצח, אבל אתה לימדת אותי להשתהות על הדברים הטובים כשהם מגיעים. ואם חיכינו כל כך הרבה למילה הראשונה, לצחוק מתגלגל, להקפצת כדור, לחוש הומור, לחברים, לעצמאות, לניצנים של טוב, להבנה אמיתית, לשיחה טובה, לכל צעד קטן של התפתחות, אז למה אנחנו שוכחים כל כך מהר את ההישג וקופצים אל התחנה הבאה? הזמן איתך לימד אותי כמה סבלנות יש לאיש האדמה, כמה מעט שליטה יש לנו אחרי שזרענו, כמה כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לטפטף, לעדור מסביב, לדשן, להביט בכל יום, לקוות לשמש, לגשם, להתפלל שהרוחות לא יהיו חזקות מדי, ולחגוג בשמחה כל ניצן טרי, כל התארכות של גבעול, כל העמקה של שורש. ולהבין שאין תחנה סופית; יש עונות שנה, ושלכת, והטבע, ממש כמו הילדים, יש לו זמנים אחרים.
5. לימדת אותי להיפטר מרגשי אשם שהכרתי כל כך טוב. תמיד ידעתי לזהות את המקומות שבהם לא סיפקתי את הסחורה: לא הקשבתי מספיק, לא שמחתי מספיק בשמחתו של אחר, לא הייתי מספיק זורמת/ מגניבה/ אסרטיבית/ מוותרת. אתה לימדת אותי להשקיט את כל המקומות שבהם התייסרתי על מה שאני לא. לימדת אותי שרגשות אשמה לא משרתים לא אותי ובטח לא אותך. לימדת אותי להשתפר בשבילך, לא מתוך ייסורים ואשמה, אלא דווקא בגלל שקיבלת אותי כמו שאני. ברור שקיבלת אותי, בתחילת הדרך הייתי כל עולמך, גם כשטעיתי. ורגשי האשם ששכנו בי שנים היו אז כל כך נוכחים וכל כך מיותרים, משרתים איזה צורך להרגיש יותר מוסרית או יותר טובה. כששיחררתי אותם התפנו לי הרבה אנרגיות ויכולתי פשוט להשתפר. לימדת אותי שבלי רגשי אשמה, אני אמא הרבה יותר טובה.
6. לימדת אותי שמשפחה זה הכי חשוב. הבנתי שאם אתה הילד שצריך לחזור הביתה בצהריים ולא להישאר בחוץ יותר מדי שעות, אז זה בכלל לא משנה מה היו התוכניות שלי לגבי החיים, אני חוזרת הביתה בצהריים עם ילד שצריך לחזור הביתה בצהריים. לימדת אותי שאם צריך להפריד לך את האורז מהאפונה ואוי ואבוי אם זה יגע בזו, אז זה מה שנעשה ולא אנסה לשכנע אותך "רק לטעום אותם ביחד". אחר כך לימדת אותי שהבית זה המקום היחידי שבו אתה מרגיש בטוח, ושחווית הביטחון שלך בתוך המשפחה היא קריטית כדי שתוכל להרגיש בטוח גם בחוץ. אז לימדת אותי להשאיר מאחור את מנגנוני הביקורת והשיפוטיות והרחמים ולהיות לך ולאחים שלך חללית אם, תחנת דלק, המקום ממנו תצאו עם מיכל מלא לחיים המורכבים והנפלאים שבחוץ. אפילו לימדת אותי להכיר ולהוקיר את המשפחה המורחבת, כי ברגע שאדם מגלה לעומק את חשיבות המשפחה, הוא מבין שהוא יכול לזנוח המון כעסים וחשבונות מיותרים, ולפנות מקום לקבלה ולחמלה אמיתית של שונים ממנו. בסופו של יום, תסתכל עלינו - על אבא, עליי, על האחיות שלך, על אחיך, תראה כמה אנחנו שונים זה מזו, כמה קשה להתנהל ביחד, לפגוש את הרצונות של כולם, להכיר בכאבים ובחולשות של כל אחד. אבל כשיש ערך כל כך עליון וחשוב כמו משפחה, הרבה יותר קל לקבל פרופורציות, להיות באמת אחד עבור השני ולזכור שכל השאר זה רק תפאורה.
7. לימדת אותי שתמימות זה דבר טוב. לצפות תמיד לטוב מאנשים, ליחס טוב במקום לרוע, לתת לאחרים בלי לצפות לקבל כלום בחזרה או לא לתת מהסיבה הפשוטה שלא מתאים לך. בלי מועקה, בלי חפירות, בלי עלבונות. פשוט. כי כשחיים פשוט אז מרגישים פשוט, וכשהלב חושב טוב אז מתאפשר איזה שקט פנימי שנולד רק במקומות נאיביים. כמה רעש מיותר יש לנו כשאנחנו צריכים להתעסק כל הזמן בלרצות, בלהיות בסדר, כשכל הזמן מה שהכי מרעיש לנו זה החשדנות כלפי אחרים, הביקורת, השיפוטיות. איך ילדים כמוך יודעים רוחניות ברמה כזו גבוהה. לימדת אותי שממש עדיף להסתכל על העולם ועל אנשים בו מזווית תמימה וטובה, כי גם ככה אין לנו שום שליטה על כל הרוע והשחור, אז למה לבזבז אנרגיה? לימדת אותי שזה אחד המפתחות הגדולים לאושר, גם אם לפעמים מישהו עוקף אותך בתור.
8. לימדת אותי שאין דבר בעולם שאי אפשר לצחוק ממנו. כשהצחוק שלך התגלגל בפעם הראשונה בגלל שסבא קיבל מכה מכדור שהתעופף בטעות, הרגשתי שהעולם צוחק איתך. ואז סבא המשיך להקפיץ את הכדור ואתה צחקת ואנחנו צחקנו, וכשגדלת לימדת אותי שהתרופה הכי טובה לך היא הצחוק. אז למדנו לצחוק, על כל דבר, מלא, וככל שגדלת הפכת להיות אחד האנשים הכי מצחיקים שאני מכירה. ההומור שלך והיכולת לצחוק מחולשות, או דברים כואבים, זה חתיכת המצאה.
9. למדתי ממך לשחרר. המנגנון הטבעי של לדעת הכל על אהובינו, להיות בשליטה על כל צעד, מחשבה או חוויה שנחוותה בהיעדרנו, הוא מנגנון שבזכותך נאלצתי להיפרד ממנו. תמיד אהבת לבד. הצורך שלך לספר או לשתף תמיד היה מאתגר ולקח לי הרבה זמן עד שהבנתי שאולי אני לא חייבת לדעת הכל. אולי את הדברים החשובים באמת אני יודעת מעצם השהייה הממושכת אתך, מעצם ההכרות, הקרבה. אולי כשהקרביים שלי מתהפכים כי לא שיחקו אתך, זה לא מוסיף וזה אפילו לא אומר שזו החוויה שאתה נמצא בה. אולי כשמשחררים שליטה לא ממקום של חוסר אכפתיות, אלא מתוך כבוד לאחר, אולי אז חוזרת לחיינו שליטה אחרת.
10. לימדת אותי לסמוך עליך גם כשלא סמכתי באמת. גם זה סוג של שחרור גדול, שאפשר לך לסמוך על עצמך. לימדת אותי שאני לא אחראית לאושר שלך, שאושר הוא תוצאה של המון דברים פנימיים, וכך אפשרתי לך להיות מאושר יותר. מזל טוב, ילד מתנה שלי. תודה לך שנולדת לי ולא לאף אחת אחרת, תודה שאתה הבכור שלי, עשית עבודה ממש טובה גם בשביל האחים שלך. תודה שנתת לי את המתנה הגדולה מכולן, להיות חלק מהמסע שלך. להיות אמא שלך.