לפני עידן הטלפונים הסלולריים, כשבשביל לדבר עם ההורים הייתי צריכה לחכות בתור לטלפון הציבורי היחידי בבסיס, היא הייתה כותבת לי. המפקדת הייתה מגיעה עם חבילת מעטפות ארוזות בגומייה ומקריאה שמות. לא כל הבנות קיבלו מכתבים, אבל אני הייתי בת מזל. בכל ערב הגיע ממנה מכתב והמתיק לי את הימים הקשים ההם, שבהם כל מה שהיה מוכר לי התחלף בריחות וצלילים חדשים, לא מעט דמעות והרבה בדידות.
הם כתבו בנפרד. אבא היה שולח מכתבים מצחיקים, גוזר תמונות מעיתונים ומלווה אותן בכותרות: צילום של בית אחרי שריפה – "החיים בלעדייך"; "את זוכרת איך אני נראה?" – צילום של דוגמן מפרסומת לסיגריות. אימא, לעומת זאת, הייתה מספרת בפרטי פרטים מה היא עשתה היום. יכולתי לדמיין אותה מתיישבת בערב ליד השולחן במטבח, פותחת כל מכתב ב"עינתי אהובה שלי". אף אחד חוץ ממנה לא קרא לי ככה. אין לתאר מה י' קטנה יכולה לעשות כשאת לבד בבסיס.
היא סיפרה מה בישלה לצהריים, איך היה לה בעבודה, מה שלום העוזרת שהגיעה היום ואיזו שיחה הייתה להן על הקשיים שלה עם ילדיה. היא כתבה איך הרגישה, עם מי דיברה בטלפון, ולפעמים תיבלה ברכילויות מהשכונה – על הבת של ההם שהתקבלה לקורס יוקרתי או על מורה שעזבה את בית הספר שלמדתי בו. מדי פעם הייתה עוצרת את הכתיבה, מתפנה לאבא או לרני, ואז כותבת לי שחזרה לכתוב – אחרי שתי שורות ריקות שהשאירה להמחשת העצירה.
במכתבים שלה לא היה הרבה רגש, לא היו געגועים עמוקים או מחשבות קיומיות. הייתה שם רק שגרת חייה המתועדת בסבלנות אין קץ של אימא שהילדה שלה התגייסה והיא יודעת בדיוק מה היא צריכה. המעטפות היקרות האלה שהגיעו בכל ערב, עם כתב היד שלה באלכסון נוטה לשמאל, הגישו לי ישר לתוך הווריד את הבית, את שגרת החיים שהמשיכה בשעה שעולמי התהפך.
הסיפורים הקטנים של החיים
חשבו על זה רגע: את מי אנחנו משתפים בשגרת יומנו? למי אנחנו מספרים איך היה לנו בעבודה, את מי פגשנו היום במקרה ברחוב, איזה פקק חיכה לנו בדרך הביתה ועוד סיפורים נטולי פאנץ'? למי אנחנו מספרים על סתם מחשבות שהיו לנו, חלומות שחלמנו בלילה, עקיצה מעצבנת שמגרדת לנו ממש או מכנסיים שאנחנו מאוד אוהבים? הסיפורים הקטנים של החיים, אלה שלא מבשרים דבר, מוקדשים למעגל הראשוני, הם אלה שסורגים באורח קסם את היחסים הכי קרובים. המחשבות העמוקות, התמונות, החוכמות, המשאלות – כל אלה ימצאו את דרכן לפיד ברשתות החברתיות, למעגלים הרחוקים. באופן פרדוקסלי, החיבור לווייפיי הביא עמו ניתוק מאוד נוכח, והוא בעיקר נוכח בתא המשפחתי.
ויש עוד עניין. הילדים לא תופסים אצלנו מקום של אנשים שווים. אנחנו משתדלים לדאוג לכל צורכיהם, מגוננים עליהם מפני החיים ומקפידים לחלוב מהם דיווחים על איך היה יומם, עם מי הם שיחקו, מה אכלו, מה למדו, ממי נעלבו – אבל זונחים את הצד שלנו בעסקה.
מה הילדים שלכם יודעים עליכם? מה הם יודעים על הפחדים שלכם, על איך עבר עליכם היום, איך פגשתם את אימא שלהם, איך התאהבתם ואיך בחרתם בעבודה שלכם? מה הם יודעים על מה מעצבן אתכם (שלא קשור בהם או בבלגן שאתם צריכים לסדר אחריהם בסוף כל יום)? מתי לאחרונה סיפרתם להם סתם סיפור נטול מוסר השכל על הגשם שתפס אתכם בדרך לאוטו מהמשרד, על חתולה עם גורים שראיתם ליד הסופר, על החשש שלכם מהמצגת שיש לכם מחר בעבודה או על הסדרה שצפיתם בה אתמול בערב בטלוויזיה ונרדמתם ועכשיו אין לכם מושג מה קרה בסוף?
לספר לילדים על החיים שלנו זו משימה יומית וחשובה. היא חשובה משום שהיא נותנת לילדים פרספקטיבה, מאפשרת להם לתרגל הקשבה ולהבין שגם אנחנו בני אדם, אבל בעיקר משום שהיא נותנת להם תחושה שהם חשובים. כי רק לאנשים הכי חשובים בעולם אנחנו מספרים את כל הדברים הקטנים, רק עם האנשים הכי חשובים לנו אנחנו מספיק אמיצים כדי לדבר על חלומות שחלמנו, פדיחות שעשינו, שטויות שעברנו; רק להם אנחנו יכולים לספר על לימון שנפל לנו על הראש מאיזה עץ ועשה לנו בלוטה או על הירקן שדיבר ודיבר ולא היה לנו נעים להגיד לו שאנחנו ממהרים.
ילדים אוהבים לשמוע סיפורים חסרי פואנטה כי זה גורם להם להרגיש משמעותיים, וכשהם מרגישים כך, הפלא ופלא, פתאום נפתח להם רצון אמיתי להיזכר בדברים שקרו להם היום ולשתף אותנו. אז אל תבררו את המסרים החשובים שלכם ותדברו עם הילדים רק עליהם, דאגו לספר לכל ילד איך עבר עליכם יומכם, ספרו וספרו וספרו, כי זה מה שהופך את הילדים שלנו לאמפתיים, זה מה שמדגיש את היותנו חלק מרקמה אנושית; זה מחבר בינינו יותר מכל דבר אחר וזה הופך אותם לאנשים קטנים, נמוכים אבל כל כך חשובים.
כשעברתי לדירה תל אביבית קטנה עם יובל זרקתי המון זיכרונות. הדירה הייתה קטנה מכדי להכיל את כל הכאבים והגעגועים שגררתי איתי מהחיים שהיו לי לפני האהבה הגדולה שלנו. אני זוכרת את הרגע שישבתי מול ארון האמבטיה בבית הוריי, הוצאתי את קופסת הנעליים המאובקת עם כל המכתבים שלה והשלכתי אותה לפח. היא כבר לא הייתה שם כדי לשמור עליי מפניי המעשה. אבל אילו הייתה היא בטח הייתה אומרת "עינתי, תשמרי לך שניים-שלושה". עד היום אני מתגעגעת לכתב היד שלה, אבל שגרת יומה שוהה בתוכי.