לפעמים נדמה שהקיץ הוא עונת הזיכרונות. העונה החמה שבה המערכת ההורית נכנסת בלית ברירה לתכנון "מפעל הזיכרונות" שילווה את הילדים: לונה פארקים, טיולים, נסיעות לחו"ל, יציאה משגרה מתוכננת ומבורכת, מצולמת ומתועדת, שתייצר חלק משמעותי בפאזל הפנימי של הילדים שלנו. ה"אני החווה" וה"אני הזוכר" חוברים להם יחד עם המון כוונות טובות ושאלה גדולה שמרחפת מעל: האם אנחנו מצליחים להיות המשפחה הזו שמתנהלת בנועם בחום יולי אוגוסט, צוחקת צחוק מתגלגל בכל ארוחה משפחתית ומצטלמת נפלא בנוף ההרים או הים?
במציאות שלי הזיכרון מתחלק לשני חלקים:
1. מה שהיה באמת: היא שוב שפכה את השתייה שלה במסעדה, לא היו בגדים להחלפה, החשבון היה מוגזם, אני ויובל חולקים מנה אחת, המתבגר הממורמר התורן לא נהנה מהמנה שלו ודואג שנדע מה הוא חושב; הם רבים מי ישב איפה, היא לא נותנת לו ביס והוא מסנן שהיא קמצנית מגעילה, מתחיל ריב שבו הם סוגרים חשבון של 12 שנים; הקטנה צריכה לשירותים שלוש פעמים (שתיים ממוצאות כי היא כנראה הבינה שללכת לשירותים עם אמא לבד שווה זמן איכות), אבל היי, לפחות לא בישלתי ואני לא צריכה לפנות אחריהם, אנחנו בחופשה חלומית.
2. מה שהיה באמת 2: כשנשפך לה אני מסתכלת על יובל, נאנחת ומחייכת (הוא פחות), מניחה יד מרגיעה על הברך של המתבגר שמתלונן על האוכל, וכשהשני מתחיל לריב עם אחותו אני מוסיפה להם עוד כמה זיכרונות ילדות של קיפוח ושנאה, אבל ממש מצחיקים, וזה מוריד להם את החשק וההנאה מהמלחמה שלהם; בין הליכה לשירותים עם הקטנה לבין הריב על מקומות הישיבה, אני שואלת כל אחד ממה הוא הכי נהנה עד עכשיו, וכשמגיע תורי אני מספרת להם שאני הכי נהנית עכשיו. ככה אני, אישה בלי עבר ובלי עתיד, רק הווה. נהנית עכשיו. כמה זה חשוב, אה? מתחיל דיון פילוסופי על משמעות העכשיו מול העבר והעתיד, מסבירים לקטנה מה זה עבר; אני מסתכלת על כולנו קצת מהצד, על כל התקלות וחוסר השלמות, ומחייכת מבפנים, כשמגיע החשבון. "בואו נמציא קללה בשפה שלנו בכל פעם שמגיע חשבון ממש גדול שלא היה שווה את הארוחה", אני אומרת והם מציעים מלא קללות חדשות. אני צוחקת (יובל פחות) ועד שהמלצר חוזר עם העודף אני מבקשת לשבת ליד אבא שלהם ומסבירה להם שלשבת לידו זה יותר שווה מקינוח, זה המתוק שלי. הם מפנים לי מקום, ואז הקטנה באמת צריכה לשירותים.
ליהי בת 12, מציירת חופש גדול
זיכרונות ילדות, הפסיפס המורכב והכי סובייקטיבי שקיים בתוכנו. הדברים שאנחנו זוכרים, הדברים ששכחנו לגמרי (אבל האחים שלנו זוכרים היטב), אלה שיקבלו פרשנות אחרת עם השנים, אלה שיהפכו לחלק ממי שנהיה, ילוו אותנו כשנהפוך להורים, יכאיבו לנו, יחבקו אותנו. ריחות, טעמים, מגע, מוזיקה. הורים שרבים, טיולים משפחתיים, יחסים בין אחים, ארוחות, חגים, יציאה משגרה, בית, שינויים. אם בחוויית הילדות היה שם עונג, חום, נחמה, כיף - נצא לחיים עם מיתוג חיובי. אם בילד שהיינו נצרבה ונזכרה חוויה שלילית, פחד, לחץ, חרדה, מתח או עצב - נתקשה בעתיד לייצר פרשנות מחודשת.
הקיץ הוא רק התירוץ. תירוץ מבורך לשים את החיים המטורפים שלנו בצד לשבוע-שבועיים ולהיות בתוך ההווה. לא משנה אם עברנו בנתב"ג, היינו בדיסנילנד, נסענו לסבא וסבתא, העברנו שבוע ביחד בבית או היינו בים ובסופר, בסוף הדבר היחידי שיש לנו שליטה עליו הוא ה"אני החווה" שלנו. כי אין לנו שליטה על "האני הזוכר" שלהם, ואין לנו שליטה על משקה שנשפך או ריב שמתחיל ביניהם. האחריות הכי גדולה שלנו היא לספר להם מה הם רואים בתמונה: מי זו המשפחה הזו שיושבת לאכול כרגע במסעדה בינונית, מה היא שווה, מה ממש לא שווה לבזבז עליו אנרגיות (לגעור, לאיים, לספר להם כמה עבדנו קשה בשביל שהם ייהנו), מי הם (אנשים שכיף להיות איתם, למרות שלפעמים ממש לא). ודווקא כשדברים משתבשים, זה מבחן הזיכרון הכי גדול שלנו כהורים, שם ייצרב להם הטייס האוטומטי, שם תכריעו איך הם יגיבו כשלילדים שלהם יישפך המשקה. כי בסוף, הזיכרונות הכי משמעותיים הם לא בהכרח אלו שאנחנו זוכרים, אלא אלו שגרים בתוכנו בלי שנדע בכלל.
שירה בת 4, מציירת את מכונת הזכרונות
אחד הדברים האכזריים בקיץ הן הציפיות שאנחנו תולים בו כמעצב זיכרונות. כך זה תמיד כשאנחנו מרכזים כל כך הרבה משאבים ואנרגיות במקום אחד שאין לנו באמת שליטה עליו. אז ילדים הם ילדים, ויש מצב שכל מה שהם ידברו עליו כשתשובו מהחופשה המשפחתית יהיה המקום ההוא שבו הם אכלו גלידה ממש ענקית. אבל הזיכרונות החשובים באמת הם אלו שהם לא ידברו עליהם, אלה שישכנו בתוך המילה "כיף" שהם יענו למורה או לגננת שתשאל איך היה להם בחופש הגדול. בעיקר משום שזיכרונות הם לא רק דברים קונקרטיים ומוחשיים שעשינו, הם תמיד יהיו עטופים בחוויה רגשית שאין לילדים יכולת לדבר אותה, אבל יש להם יכולת מעולה להרגיש אותה.
הציפיות שלנו, ששוכנות הרבה פעמים במקום אוטופי שלא קיים או מתקיים לרגעים ספורים בלבד (שגם אותם נתקשה למצוא אם נהיה כל הזמן בחוויה של אכזבה או של פער גדול בין הציפיה למציאות), מתרסקות כבר בנתב"ג או בדרך לחופשה. ואז, גם אם מבחינתנו ריב באוטו בדרך לסבא וסבתא הוא אולי נסבל, ואולי נוכל פשוט להגביר את המוזיקה באוטו ולחייך אחד לשני, כשהם יריבו באוטו בחו"ל הם כבר יקבלו בראש את כל זעמנו איך לא שווה לצאת איתם לחופשה כי הם תמיד רבים והנסיעה הזו באוטו רק עושה לנו חשק להשאיר אותם במלון ולא לעשות איתם כלום, כלום! ואם זה ימשיך ככה אז הם ישלמו מחיר גבוה, כי שילמנו כל כך הרבה על החופשה הזו ואם הם לא יודעים להעריך את זה אז הם ילמדו בדרך הקשה. ודווקא שם, במקום שבו רצינו ליצר עבורם זיכרונות ילדות טובים ונעימים, אנחנו מאבדים את מעט השליטה שהייתה לנו מלכתחילה.
יואב בן 15, מצייר זכרונות משותפים
זיכרונות לא נרקמים רק בקיץ. הילדים שלנו מצוידים ברצפטורים לכל תחושה של עונג שתגיע אל כיוונם, כל השנה. זיכרונות טובים יהיו במקום שבו תהיה לנו היכולת להיות בהווה ולבחור לזכור איתם ביחד רק את מה שהיה נעים; לשלוט בפרשנות שלנו, לדבר צפוף עם הציפיות שלנו שנולדו בתמונת ברושור של אחו ירוק ומלון עם מצעים לבנים, ולתת שם הנחיה חד משמעית לא להתרסק, ליהנות. ליהנות משיחה עם ילד בדרך למעלית, מלהסתכל עליהם ישנים ביחד או מנהלים שיחות שאין להם בשגרה, מלמדוד בגדים שלא היינו קונים בחנות שאף אחד לא מכיר אותנו, מלצחוק, מלא, מכל מה שלא מצליח או לא מסתדר, מלשיר ביחד שיר באוטו. מלהיות קצת הילדים הזוכרים והחווים וקצת פחות ההורים המתכננים והמאוכזבים.
