הכרתי כל כך טוב את המבט הזה; כשהיא התאכזבה, כשהיא לקחה אותי יותר מדי ברצינות, כשהיא נפגעה באופן אישי מהמתבגרת שהייתי. המבט הזה היה לוקח את כל הקונפליקט בינינו ומייתר אותו. בשנייה שהייתי חוצה את הגבול, היה שם רק המבט שלה: מזועזע, כועס, דוחה אותי, נעלב.
המבט הזה סימן לי שעכשיו אנחנו מתעסקות בה. לא בוויכוח בינינו, לא בצרכים שלי, אפילו לא במה שאני מרגישה. ידעתי שעכשיו אצטרך לזחול ולנסות לפצות על המילה האיומה שיצאה ממני כשכעסתי, רק כדי שהיא תוכל לאהוב אותי שוב. וגם כשהצלחתי, באותות ובמופתים ובתחנונים לקבל את סליחתה, נותרה הצלקת שהותיר בנו - בשתינו - המבט שלה. הצלקת שפצעה את היחסים.
האתגר: למצוא את מידת הספיגה הנכונה
במלאכת ההורות, ממש כמו בבחירת מזרן, השלב המכריע הוא איזה ספוג אנחנו בוחרים להיות: מהו האיזון המדויק, הכה קשה להגדרה, בין רכות לנוקשות. איך מצד אחד נאפשר לילדים שלנו להרגיש מספיק נוח לשחרר עלינו תסכולים, ומצד שני נישאר זקופים ולא מבולבלים כשאנחנו טובלים במיץ של הזבל שהרגע נשפך עלינו. ונכון, גם הספוג הכי טוב צריך מדי פעם דלי בצד כדי להתרוקן לתוכו, אבל אין לנו את הפריווילגיה להיעלב מהילדים שלנו. אנחנו לא בקשר זוגי איתם, אנחנו גם לא חברים שלהם,
ואמנם שוויון הערך נמצא ביסודות התא המשפחתי, אבל אנחנו לא שווים להם. אנחנו בתפקיד. אנחנו ההורים והם הילדים.
לכל הסיטואציות היומיומיות שכולנו מכירים יש מכנה משותף אחד, ולא - הוא לא הילד החוצפן. המכנה המשותף הוא המפגש של הילדים שלנו עם חוק, עם גבול, עם מציאות בלתי רצויה מבחינתם. אז בגיל ארבע הוא יגיד לי "טומטומית" כשאני לא מאפשרת לו לקחת עוד מעדן מהמקרר; בגיל שבע היא תגיד "אני שונאת אותך" כשאני לא מרשה לחברה לישון אצלה באמצע השבוע; בגיל 13 הוא יגיד מילים איומות כשלא נסכים שהוא ירכב על אופניים בלי קסדה, ובגיל 17 היא תצרח שאני לא מבינה כלום ושאף פעם לא הבנתי כלום ושחבל שאני אמא שלה כי אני אוסרת עליה לנסוע לאילת למסיבה המונית פלוס לינה משותפת עם חיילים בחופשה.
כשהם קטנים, התפקיד ההורי הברור הוא להסיר מדרכם מכשולים ותקלות פוטנציאליות. אבל לאט לאט הם גדלים ואנחנו מבינים שחלק מהסיפור של "הכן ילדך לחיים" הוא להפגיש אותם לפעמים עם חוק, עם תסכול, עם איסור כזה או אחר. לא כי אנחנו גדולים והם קטנים, לא כי אנחנו חזקים והם חלשים, וגם לא משום שאנחנו קובעים והם לא - אלא משום שאלה החיים. משום שאנחנו רוצים לגדל אנשים בעלי חוסן פנימי, אנשים שיפגשו במציאות בלתי רצויה ולא יהיו עסוקים בלהיות קורבן או בפרשנות שיש פה משהו אישי נגדם. הם יוכלו לקבל את המציאות, לחוות את הקושי ואז להתפנות להתגבר, לנחם את עצמם, לבקש עזרה או למצוא פתרונות. זה לא נעים, לפעמים זה אפילו קשה מנשוא. ככה זה, החיים קשים לפעמים.
אבל איך אנחנו אמורים לספוג את כל הרעלנים ועדיין לא להתמוטט? איך נאפשר לרגשות שליליים לצאת אבל לרגע לא נתבלבל ונחשוב שזה נגדנו? איך נפגיש עם גבולות ותסכולים ולא נהרוס את היחסים על הדרך? מדובר באחת המשימות הקשות ביותר שעומדות בפנינו כהורים, משום שהיא דורשת מאתנו ללכת קצת בניגוד למוח האנושי, לשים את עצמנו ואת הרגישויות שלנו בצד, ולהבין שכשאנחנו מתעסקים בעצמנו אנחנו לא ממש מחנכים, ואפילו עושים ההפך.
אם זה לא אישי, אז מה אתם נעלבים?
אז למה אני, שאמורה ללמד אותו שזה לא אישי, עוצרת את תנועת כדור הארץ בהישמע הכינוי המחריד והמעליב "את פויה" ואומרת: "מה אמרת??? איך קראת לי???". ואבא צועק מהסלון "ככה לא מדברים לאמא!" ואני מוסיפה: "קוראים לזה חוצפה! לך מיד לחדר שלך ותחשוב טוב על המילים שיוצאות לך מהפה". או למיטיבי הלכת והעלבון: "זה נורא מעליב אותי כשאתה משתמש במילים כאלה, אני כל כך עצובה כשאתה אומר שאתה שונא אותי, אני צריכה להתאושש עכשיו מכמה שנעלבתי ממך, אתה גרמת לי לכעוס ולהיות עצובה. איך אתה היית מרגיש אם אני הייתי אומרת לך שאני שונאת אותך, אה?".
אוקיי, התבלבלנו. הנה זה אישי. הנה הילד שלנו כבר שכח לגמרי את המעדן שלא הרשנו לו לקחת, שכח את החוק או את הגבול, וכרגע אני עומדת מולו כמו ילדה קטנה שנעלבת כי מחמל נפשה העז לייצר כלפיה רגש שלילי, ורגשות שלילים אינם ראויים לביטוי בדרך מעליבה. אני מגיבה לעלבון שלי והופכת את כל הדרמה לסיפור אישי. אז מה לימדתי אותך היום ילד שלי? לימדתי אותך שזה כן אישי. לימדתי אותך שכשמגיעה מציאות בלתי רצויה אתה לבד, כי כשאתה כועס ומוציא את זה עליי, אני הופכת את כל הסיפור של גבולות למשהו ביני לבינך. לימדתי אותך לכעוס על גבולות ולא לקבל אותם, לקחת את זה אישית במקום לחפש בתוכך את המקומות שיאפשרו לך להתגבר. ובעיקר לימדתי אותך שכשאתה כועס ומוציא את התסכול שלך עליי, אז האהבה שלנו והקבלה שלי אותך היא על תנאי, היחסים שלנו בסימן שאלה. ברגע אחד של תסכול וכעס שברת אותי, ואני משאירה אותך לבד כדי שתלמד שהכל בחיים זה אישי.
(ציור של גל, בן 11)
מצד שני, כשאני אומרת לילד שקרא לי מטומטמת "אני מבינה שזה נורא מכעיס אותך שאי אפשר לאכול עוד מעדן" - רמת החרדה שלו יורדת. בניגוד למה שהוא כרגע עשה, אני לא מתדלקת את הסיפור האישי ביננו אלא אומרת לו "אני אתך, אתה מובן, איזה מעצבן ומבאס זה". אני לא מצפה שהוא יירגע, אני לא מצפה שהוא יגיד לי "ואללה אמא, באמת אכלתי די מתוקים היום". אבל אם לא אני אתייחס לרעל שיצא עליי אלא רק לסיבה הרגשית שבגללה הוא נאמר - אני מצפה שהוא יצליח לפגוש את התסכול מבלי להרגיש לבד.
וכאמור, כל ספוג, אפילו המשובח ביותר, לפעמים לא יכול יותר. לפעמים אתם תעלבו ולא תצליחו לייצר לעצמכם בראש את הפרשנות הנכונה. לפעמים המילים שלהם יהיו פוגעניות מדי (ולא, אני לא מדברת על ה"אמא את פויה" אלא על המתבגר שיכאיב לכם ממש, בעיקר כי כואב לו). אז קחו אוויר, ותגידו במילים את מה שהמוח שלכם אמור לשמוע עכשיו. תגידו "אני מבינה שאת נורא כועסת עליי, ושכרגע נראה לך שאני טיפשה או מרשעת, ושאת מרגישה שבגללי נהרסו לך החיים ואת ממש רוצה להכאיב לי. את מצליחה. המילים שלך מצליחות לפגוע ולהעליב, ואני יודעת שבעוד יומיים או חודש את אפילו תצטערי שאמרת אותן, אבל כרגע אני לא מתבלבלת משום שאני אמא שלך ומשום שאני אוהבת אותך ומשום שכשאמרתי לך 'לא' לקחתי בחשבון שאת תשתוללי ותכעסי וזה בסדר. אני סומכת עליך שתעמדי בגזרה. אני לא מתכוונת לפגוע בך בחזרה רק בגלל שפגעת בי, כי אני יודעת שזה לא יביא אותנו לשום מקום מלבד צער עמוק".